משרד החוץ נרדם בשמירה

גם אם ראוי מעת לעת ליצוק תוכן מחודש לכלל "עם לבדד יתגונן ובאו"ם לא יתחשב במיוחד", קשה שלא לראות בהחלטת מועצת הביטחון 1860, הקוראת להפסקת אש מיידית, ביטוי מזוכך למפלה הדיפלומטית של ישראל בזירה הבינלאומית. מפלה הרשומה כמעט כל כולה על שמה של צמרת משרד החוץ, שנרדמה בשמירה וכנראה טרם הקיצה לחלוטין משנתה.

הלוא עמדת ארה"ב גם עתה רחוקה למדי מרוח ההחלטה, מה שמבסס עד מאוד את ההערכות כי לפחות נוסח כה בעייתי לישראל לא היה קם ועובר במועצה אילו שרת החוץ הייתה עושה את המינימום הנדרש ממשרתה.

ההחלטה אמנם לא התקבלה על פי פרק 7 למגילת האו"ם, הכולל בתוכו סנקציות ואף היתר לשימוש בכוח לאכיפת ההחלטה, וגם אילו התקבלה על פי פרק זה, עדיין יש בו סעיף המשמר את זכות ההגנה העצמית האינדיבידואלית. וישראל הרי כבר דחתה בעבר החלטות של מועצת הביטחון והשמיים לא נפלו על ראשה, כמו במבצע "חומת מגן" ב-2002.

ואולם יש בהחלטה משום יצירת מסד שעליו עלולות להיות מונחות בהמשך החלטות מעשיות בהרבה, אשר דרך לחץ על ארה"ב לצמצום הגיבוי לישראל – עוד יכולות לשים על ידינו מוסרות שיקשו עד מאוד את מיצוי המהלך הצבאי. כך, אם חלק משם המשחק עתה הוא מאבק בחלון ההזדמנויות ההולך ונסגר, החלטות מעין אלה מצטברות למסה קריטית ומסייעות מאוד לסגירתו של החלון.

בהכרעת הקבינט מיום שישי לדחות את החלטת מועצת הביטחון נעדר לפחות פיק הברכיים שהיה נחלתה של הנהגתנו עד למבצע, אך היה בה גם לא מעט מקידוש הדשדוש. מהחלטה זו, שאינה כוללת לפי שעה את המעבר לשלב השלישי של הרחבת המבצע הקרקעי, קשה להאמין שתצמח ההכרעה המתבקשת.

הפגיעות הנקודתיות בפעילי חמאס, גם אם הן מצטברות כדי תחושה שגדודים שלמים של זרועו הצבאית נמחקו, עלולה להתברר כהספד מוקדם מדי של הארגון – שתיצור את הפיתוי לקטוע באבה את שעת הכושר שנקרית עתה על דרכה של ישראל לסיים את העבודה או למצער ליצור מורא מאיים דיו כלפי הארגון.

ב-2006 ספגו שורות חיזבאללה פגיעות יחסיות גדולות לאין ערוך מאלו שחווה עד עתה המערך המבצעי של חמאס, כש-20%-30% מכוחו המבצעי הוצאו מכלל שימוש. ואולם הארגון נותר על רגליו, שיגר יותר מ-200 קטיושות ביום האחרון של המלחמה, ובין השאר תחת כפיפתה של החלטה 1701 מילא מחדש את שורותיו ושילש את מספר הרקטות שברשותו. גם אם חוסלו לפי שעה כ-600-700 חמאסניקים, אין בכך יותר מ-5% מכוחו, מה שבין השאר מבהיר למה אולמרט עצמו קבע שיעדי המבצע טרם הושגו.

משום שזמנה של ישראל דוחק ולא נותרו בידה ימי פעולה רבים, לא "פינוי" יומי של 10-20 מחבלים מזירת הלחימה יגרום לרפיון ידיים חמאסי. קרוב לוודאי גם שבמבצע הזה עינינו לא תחזנה בחורבן הבית החמאסי הראשון. ואולם ניתן, ברוח התוצר ההרתעתי הבלתי מתוכנן של מלחמת לבנון השנייה, ליצור מאזן אימה שעשוי להחזיק מעמד עד יעבור זיכרון ההרס והחורבן מראשם של החמאסניקים.

סימני ההתגמשות של ראשי חמאס המבצבצים עתה בראשונה, מלמדים על תחילתה של עקה הפוקדת את הארגון, וזו בוודאי לא השעה להרפות ולמלא את שוועתו לרגיעה. אך זו כן השעה להתחיל לנסח את כתב ההתניה של סיום המבצע, שחייב לכלול את החזרת גלעד שליט ושינוי מוחלט של כללי המשחק בציר פילדלפי.

באורח פרדוקסלי לכאורה, דווקא מלחמת לבנון, הכושלת במלחמות ישראל, הוציאה מקרבה "משוואת הרס" אפקטיבית, שנסמכה כל כולה על החורבן שחיל האוויר המיט על לבנון ועל התחושה שהחלה לקונן אצל נסראללה שבעל הבית הישראלי השתגע.

כך, אפילו לא ניהול המלחמה המופקר, הפגיעה הקשה בדימוי של צה"ל בעיני אויביו ו-40 אלף רקטות העומדות לרשות חיזבאללה כיום – גורמים לפי שעה לארגון להצטרף לאחיו מדרום. איש כמובן אינו מאמין שמחסניו, אשר מלאו עד לעייפה בחומר רקטי, נועדו לגונן על לבנון מפני "תוקפנות ישראל", אך נראה שבכירי חיזבאללה לא יוצאים מכליהם כדי להקדים את יום הפקודה של הוצאת הרקטות מהמחסנים.

"משוואת עיי החורבות" של "ישראל שהשתגעה" היא אמנם רק second-best להכחדת כוחם הצבאי והפוליטי של ארגוני הטרור מצפון או מדרום. ואולם אם גם לחמאס, כמו למקבילו מצפון, יתחוור כי זה תו התקן הישראלי החדש מעתה ואילך, וכל גראד או קסאם יגרמו להזנקת עשרה מטוסי F-16 לאוויר כדי שיפרקו בעזה את מטענם – או אז תפחת עד מאוד משאלתו של הארגון לחזור לסורו. לזה טרם הגענו והחלטה 1860 אינה מסייעת בידינו במיוחד.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה