מלחמות כיפור על נסיגות קודמות
בכל מלחמה אנו מנסים ליצור הרתעה גדולה יותר מזו שקדמה לה. אבל הפעלת כוח מול ארגונים שאינם מדינה - לא תועיל
בראיון עיתונאי בשנת 2003, טען הרמטכ"ל דאז, משה יעלון, כי על ידי דיכוי האינתיפאדה "חידשנו את כוח ההרתעה שלנו. כיפרנו על תוצאות הנסיגה מלבנון". ואכן, מאז הנסיגה ישראל עסוקה במלחמות כיפור הנסיגות הקודמות: מלחמת לבנון השנייה נועדה לכפר על הנסיגה החד צדדית מעזה, וכעת צה"ל מכפר גם על אובדן כוח ההרתעה במלחמת לבנון השנייה וגם על הנסיגה מעזה.
הפעלת הכוח מול ארגונים צבאיים חסרי מדינה איננה מועילה. עצם ההעזה להתעמת עם צה"ל מחזקת אותם פוליטית. היות שההרתעה לא משתקמת אלא שוב נפגעת' צה"ל הולך ומגביר את חוסר הפרופורציה של התגובה. באינתיפאדה השנייה קראו לחוסר הפרופורציה "גביית מחיר", בלבנון השנייה "שכר הולם", וכעת אומרים ש"בעל הבית השתגע".
התפיסה שישראל חייבת להרתיע את שכניה התבססה בין מבצע סיני לבין מלחמת ששת הימים, והופעלה מול צבאות של מדינות שכנות. אחרי מלחמת יום כיפור הדוקטרינה החלה להיסדק, ומאז הסכם השלום עם מצרים אין עימותים צבאיים עם מדינות שכנות אלא עם ארגונים חסרי מדינה, בראש וראשונה הפלסטינים, אבל גם עם חיזבאללה, שהוקם כדי להילחם בכיבוש לבנון.
מי שניסה לגבש דוקטרינה חדשה מול הפלסטינים היה יצחק רבין, לאחר שהבין כשר ביטחון כי לא ניתן לעצור את האינתיפאדה אלא באמצעים מדיניים. הוא הודיע פומבית כי הטרור איננו מהווה סכנה קיומית על ישראל, וכי הבעיה היא של חוסר ביטחון אישי, לא לאומי. כדי לפתור אותה צריך לדבר עם האויב.
הניסיון לבנות דוקטרינה חדשה נכשל ביום שבו נרצח רבין. פרס לא המשיך במו"מ עם הפלסטינים, נתניהו פעל כדי ללמד אותם מיהו בעל הבית ("להוריד להם ציפיות"), וברק פעל כדי "להוכיח" שאין עם מי לדבר. ברק בנה על ידי כך דוקטרינה חדשה השלטת עד היום, זוהי דוקטרינת "החד-צדדיות", לפיה ישראל מבצעת מהלכים התקפיים והגנתיים בלי להכיר או להידבר עם הצד השני. המהלכים ההגנתיים נועדו לשרטט גבולות - נסיגות חד צדדיות ובניית חומות - והמהלכים ההתקפיים הם מלחמות כיפור כוח התרעה שאבד בגלל הנסיגות. לכן בכל סיבוב צריך להגביר את עוצמת ההרס וההרג, עד שיבינו מיהו בעל הבית.
ישראל היא מדינה חולה הלוקה בחוסר ביטחון עמוק שמקורו באנטישמיות והשואה. אי-אפשר להבין את ההרס שהיא זורעת בסביבתה ותחושות הקורבן המתגונן בלי טראומת השואה.
חוסר הביטחון שלה גורם לעודף כוח צבאי ולהפעלתו ללא חשיבה מדינית. אובדן כוח ההרתעה בעימות עם החמאס יחייב הפעלת כוח גדול עוד יותר בעימות הבא.
כדי למנוע את הסיבוב הבא חייבים לפתח אסטרטגיה מדינית המבוססת על הכרה באויבים והדברות איתם, שיתוף פעולה כלכלי וביטחוני. אפשר ורצוי להיעזר לשם כך בכוחות בינלאומיים.
ביטחונם האישי של אזרחי ישראל יובטח רק כאשר לצדה יהיה גוף בעל סמכות פוליטית מדינתית, בעל מונופול על השימוש בנשק וריבונות על גבולותיו. אז יהיה לשלטון בצד השני מה להפסיד, בין אם הוא של חמאס או פתח. כל עוד אין לפלסטינים מה להפסיד הם ימשיכו להלחם, זה לא שהם לא מבינים שלישראל יש יותר כוח, הם דווקא כן. אלא שנמאס להם משלטוננו. מתי אנחנו נשכיל להבין זאת?
לב גרינברג, סוציולוג פוליטי, חיבר את הספר שלום מדומיין - שיח מלחמה (רסלינג, 2007)
לפנייה לכתב/ת 
