איך אחרי הכל התקשורת שמאלנית

צילומי המזל"טים שסיפק דובר צה"ל בשחור לבן היוו אילוסטרציה לסיקור התקשורתי הכולל של המלחמה, שעירפל יותר משהוא גילה. הרי אזרח מן השורה אף פעם לא יכול לדעת מה מסמלות בדיוק כל מריחות הווידאו בשחור-לבן, לפני הפיצוץ. בכל פעם שצה"ל מחסל "משאית של גראדים" או מפציץ מוסד של אונר"א, מתגייסים הכתבים הצבאיים להציג ללא מילת הסתייגות את צילומי המזל"ט העדכניים, שמוכיחים שהערבים שוב משקרים ואנחנו צודקים. ככה זה כשהציבור לא נחשף למקורות מידע נוספים.

הסיקור של כלי התקשורת בארץ יצר מצג לפיו ישראל היא שמעבירה מזון וציוד רפואי לפלסטינים הנצורים, בעוד הלחימה משתוללת. למעשה, כל האספקה שהעבירו המשאיות מישראל לעזה היא תרומה של מוסדות האו"ם ומדינות ערביות, שישראל בטובה מסכימה שיעברו בשטחה. אין לשכוח כי המעברים לעזה היו סגורים או סגורים למחצה מאז שהחמאס עלה לשלטון, כך ש"סיוע הומניטרי" זה לא בדיוק השטח החזק שלנו.

תמונות של ילדים הרוגים בעזה ומימדי הפגיעה העצומים באוכלוסיה האזרחית אמנם הוצגו בקצב הולך וגובר בעיתונות העולמית, אבל התחושה הכללית שמשדרים כמה עיתונאים אצלנו, לפיה "התשקורת העולמית נגדנו", מטעה. לא רק העיתונות האמריקנית אוהדת באופן בסיסי את ישראל ואת צעדיה במלחמה. גם חלק מהעיתונות האירופאית נוטה אלינו חסד מסיבות שונות ומגוונות. הנה חיילת בדובר צה"ל הפתיעה כשענתה בחטף לשאלה של ערוץ 10: את הסבל של מי מראה התקשורת הזרה יותר? "חצי-חצי" היא אומרת, ומוסיפה: "אני ממש מופתעת לטובה".

ישראלים רבים פירשו את סירוב צה"ל להתיר את כניסת התקשורת הזרה לרצועה, תוך ביזיון החלטת בג"ץ, בתואנה ש"הם ממילא נגדנו". הנימוקים הביטחוניים הם רק הקצף, ויעידו על כך פליטות פה של דוברים צבאיים. לעיתונאים הישראלים, אגב, לא איכפת והם לא השמיעו קול לטובת הקולגות ולעניין חופש העיתונות.

הנזק שגרמה ההחלטה הזאת רב מהתועלת, שהרי הכתבים הצבאיים הודו שהתקשורת הזרה לא כל כך עוינת (ר' למעלה). במקום זה התקבצו העיתונאים המתוסכלים על גבעה חולית מול הרצועה, כשמאחוריהם עשרות אזרחים ישראלים שהריעו מול עזה המופגזת. באין מקורות מידע נוספים רצו על המרקעים בכל מקום תמונות הילדים ההרוגים שאל-ג'זירה ארגנה לפני באי העולם בשורה אינסופית, מול הישראלים הצוהלים על הגבעה.

"גייס חמישי"

כמו כל מלחמה נגד אוייב חיצוני, ניתנה גם במלחמה הזאת תשומת לב תקשורתית רבה להתנהגותם של הנתינים הערביים בתוך ישראל, שהם החשודים המיידיים. כמו גם במלחמה הקודמת, נבדקה כל מילה וכל ג'סטה של הערבים הישראליים במיקרוסקופ אלקטרוני (אמר או לא אמר: "שאהידים"?).

חלק מהכותרות היו מאיימות ומתלהמות: "גל התפרעויות ביישובי הערבים", "כמעט לינץ'" ו"מתקפה בכביש 6" ("המתקפה", סיפר הכתב שסיקר את האירוע, הסתכמה בהשלכת בקבוק תבערה על כביש ריק). למעשה, מרבית המחאות שהתקיימו במגזר הערבי התנהלו באיפוק מרבי וללא אלימות. הפגנות הענק בסכנין ובבקה אל גרביה התנהלו בסדר מופתי, מחאה אזרחית פר- אקסלנס.

המשטרה מבחינתה לא לקחה סיכון ואסרה הנפת דגלי הרשות הפלסטינית (איתה, אגב, יש לנו הסכם שלום), וזימנה מאות ערבים לשיחות אזהרה. כמו במלחמה הקודמת, הזדרזו כמה עיתונאים מובילים להתנפל על ד"ר טיבי ("דובר החמאס") וחבריו ולאיים ביותר מרמז להעביר אותם ואת תומכיהם אל מחוץ לגבולות המדינה.

באווירה כזאת אין להתפלא שאובדן ההכרה הלאומי גלש פנימה. למעלה מעשרת אלפים ישראלים חתמו על עצומה לפטר את יונית לוי מערוץ 2, מאחר שלא ייתכן "ששדרנית ישראלית, בעת דיווחים על מלחמה, בזמן החדשות, מרחמת על אויבינו ולא רואה ממטר את זעקתם המתמשכת של תושבי ארצה" (מתוך העצומה).  

יזהר באר הוא מנכ"ל "קשב", עמותה שחוקרת את תפקוד התקשורת בישראל