רוצים שנצדיע, לא שנצביע

בשקט מופתי ובלי דיון ציבורי התגנב עוד ספין לתמונת המציאות של ישראלים, פחות מארבעה שבועות לפני היום-הקובע: אסור לדחות את הבחירות, אומרות המפלגות הגדולות. זה יפגע בהליך הדמוקרטי. ופתאום, כל מה שנותר מן ההליך הוא התאריך – ומשום מה הוא קדוש.

תמימות הדעים לבדה, מופע של הסכמה בין הימין והשמאל ומה שביניהם, צריכה היתה להפעיל ספקנות גדולה בין בוחרים: אם הגדולות מסכימות ללא עוררין, ברור שקידוש התאריך משרת את מטרותיהן, אבל פוגע בעליל ובגלוי בזכותו של הבוחר לקבוע את גורלו הפוליטי. רק למפלגות זה נוח: הרי עכשיו יורים, ולפיכך לא אומרים מילה על היום-שאחרי, על תמונת העולם שמציעות המפלגות לכהונה הבאה של נבחריהן, על הדבר החמקמק והאמורפי הקרוי "עתיד".

סוציולוגים פוליטיים קוראים לזה "בחירות בחאקי" וימהרו להצביע על העובדה, שכאשר מתרחשות בחירות בעת לחימה או סמוך מאוד אליה, גם המפלגות וגם הבוחרים מתבצרים בעמדות שאין בהן נסיון לבנות עתיד אלא לשמר את הקיים, ומי שנהנה מתוצאות של הליכים כאלה הם אך ורק מנהלי המלחמות.

עיתוי הבחירות לא היה השיקול היחיד למועד ההכרזה על זמן-העופרת, אבל קשה להניח שלבני וברק לא ידעו שמלחמה עשויה לשפר את מצבם האלקטוראלי: ברק כבר לא נתפס כאוסף של ליקויי אישיות וכשלון סוציומטרי מובהק אלא כמנהיג-מצביא שכזה, שמרבה לומר "אני" בסמוך לתיאור מעומעם של יעדי המלחמה וכך הוא מנסה לנכס לעצמו את עצם ההסכמה הישראלית הגורפת למהלך.

לבני, באומרה "אני", יוצרת מצג של מנהיגות שאמורה לטשטש את "קדימה", מפלגה שתמכה בלי הסתייגויות במהלכיה של מלחמה כושלת בראשות אולמרט. וביבי? הוא באמת לא צריך קמפיין בחירות. די ב"אמרתי לכם" המובלע בכל משפט שלו. כמה קל, כמה פשוט.

בתוך כך נעלם לחלוטין סדר היום האזרחי. במלחמה הזאת, ישראל הרשמית כפתה על אזרחיה ערפל קרב ומשמעת צנזורה שכמוה לא היתה כאן מאז מבצע קדש. ערפל שזחל לתוך הסוגיות האזרחיות הגדולות של חיינו, ואלה פשוט אבדו בו.

מה קרה לזקנה במסדרון?

רוב הבוחרים אינם יכולים לדעת היום מה תעשה ציפי לבני בפנסיות שלהם ובחינוך של ילדיהם ובסל התרופות. מה חושב ברק על הפתרונות הנאותים לאפס-צמיחה וימבה פיטורים? ומה קרה לזקנה במסדרון בית החולים, האם היא עדיין שם או שכבר שבקה חיים? ומה מתכוננת מפלגת העבודה לעשות לקידום שוויון ההזדמנויות בחינוך, עכשיו כשהתגלה פתאום כי 120 אלף ילדים בדרום אינם יכולים ללמוד בבית דרך האינטרנט כי הם עניים ואין להם מחשבים? אבל רגע – יש בכלל מפלגת עבודה, או שרק ברק?

ברור שזה לא הזמן הנאות להושיב את ביבי מול אש צולבת של מראיינים אזרחים בערוץ תקשורת כלשהו, ולהוציא ממנו אמירה ברורה על מה שיעשה אם יזכה להיות שותף בממשלה הבאה: האם מחיקת הונן של המשפחות העשירות בישראל מעניין אותו כמו כשלון הפרטת השירותים החברתיים, שיזם וקידם ופמפם?

המשכיל בעת ההיא יידום, אמר הנביא עמוס, כי עת רעה היא. הוא התייחס לחורבן טוטאלי, כמובן. בטעות גמורה, באיוולת שעוד נשלם עליה ביוקר, כמעט כל אבירי הדמוקרטיה הישראלית שותקים ולא קוראים לדחיית הבחירות, פן חלילה יואשמו בתבוסתנות, אחותה הקטנה של "בגידה" בימים החשוכים האלה, שבהם אזרח נדרש לא לחשוב בעצמו אלא לאמץ את תמונת העולם של דובר צה"ל. זוהי תמונה מעורפלת, כמובן. והיא מטושטשת מאוד, חד ממדית ושחורה-לבנה עם מטרות ופגיעות בלבד. גם המטרות וגם הפגיעות נכונות רק לרגע המפגש של חומר נפץ באובייקט מעשי-ידי-אדם. 

בחצי פה מודים מובילי המלחמה, שאי אפשר יהיה לעצור את איום הטילים כליל. אז במה יסתפקו, בחצי-כליל או ברבע? ולכמה זמן? ומדוע אי אפשר לשאול אותם את השאלות האלה, חשובות לאין שיעור מדיוק הפגיעה או מיעוט הנפגעים או ד"ש עם שיר לכוחותינו?

מעולם לא היה מצבם של הטוענים-לכתר אצלנו כה קל. קמפיין ההתלכלכות ההדדית שלהם ממשיך, לעיתים בחדרי חדרים ולעיתים גם בחוץ. לפרקים הם מפגינים נחישות ממלכתית, וזה לא הזמן לשאלות קשות. צריך להתראיין לאל-ג'זירה.

במצב התודעתי שנכפה עלינו מטעם מובילי הפוליטיקה הישראלית, הבחירות יהיו דמוקרטיות רק במובן הטכני, הפרימיטיבי לגמרי של המילה. כשרוח רעה של פטריוטיזם לוחמני, על גבול הפאשיזם, היא הרוח היחידה המנשבת בזמן הזה, אזרחים נקראים להצדיע, לא להצביע.

כשאזרחים עומדים בדום-מתוח הם לא מתווכחים, לא מטילים ספק, לא בוחנים את עמדותיהם שלהם ולא את מעשיהם ומחדליהם של מנהיגיהם. בתנאים כאלה אפשר לקיים בחירות מוצלחות בצפון קוריאה, בסוריה או בלוב. בישראל, אם עדיין נותרה בה יומרה לדמוקרטיה של תהליך ולא של תאריך, צריך לדחות.