מדינה שוחרת שלום מפעילה את כוחותיה המזויינים לשתי מטרות יסוד: כדי לשמור על ריבונותה וביטחון תושביה, וכדי להבטיח שההפעלה הבאה של הכוחות תידרש מאוחר ככל שניתן. לפיכך, אין "הניצחון" ראוי להימדד אך ורק בפרמטרים של "ספירת גופות", השמדת אמצעי לחימה או אפילו קווי העמדות של הכוחות בסיום הלחימה.
הניצחון הנדרש בסכסוך הישראלי-פלסטיני, הוא זה המשפיע מטובו גם על הצד השני, ויוצר אצלו את המחוייבות ארוכת הטווח למציאות החדשה. הוא זה שניתן להשיגו לאו דווקא בכמות "העופרת היצוקה", אלא בתובנות אחרות שכבר היו מנת חלקנו בעבר.
מדיניות "קיר הברזל" הישראלית מזה עשורים רבים, מדיניות העוצמה והעליונות הצבאית, הייתה נדרשת, מוצדקת ומוצלחת מול הסרבנות הערבית להכיר בזכויותינו. זאת, כל עוד לא שכחה ישראל את הצורך התמידי בהצגת אלטרנטיבה מדינית, שעיקרה הסדר קבע בו כל צד נשאר עם חצי תאוותו בידו. תנאי מרכזי זה הביא לתהליך המדיני שהניב שני הסכמי שלום עם מצרים וירדן, ואת הנכונות הסורית לחתום על הסכם שלום בכפוף לנוסחה של שטחים תמורת שלום. זה התנאי שהביא את אש"ף ב-1988 להחליף את המאבק המזוין העקר לשחרור כל פלסטין, "המולדת", במאבק המדיני למימוש זכות ההגדרה העצמית בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה,"המדינה", לצידה של ישראל.
תנועת החמאס האמונה על האסלאם המיליטנטי נעדר הנכונות לפשרות משמעותיות, חרתה על דגלה את "שחרור כל פלסטין" ואימצה מחדש את "שלושת הלאווים של ועידת חרטום". התשובה הישראלית כלפיה חייבת להישמר בדמות "קיר ברזל שלא יהיה בכוחה לפרוץ", כדברי ז'בוטינסקי.
זאת כדי לקיים את המצב בו ישראל נתפסת כעובדה ניצחת המביאה לכך ש"הקבוצות הקיצוניות, שסיסמתן - לא, בשום אופן לא- מאבדות את השפעתן".
אך כוחו של "קיר הברזל" אינו נמדד רק בעוצמתו הצבאית. למבצע "עופרת יצוקה" גם אם יצלח בפרמטרים הפשטניים שהוצגו, לא תהיה תרומה משמעותית לאורך זמן אם בסופו לא נאפשר לפלסטינים לקיים חיים ריבוניים ולהבטיח את רווחתם של תושבי המדינה ועתידם. ואין זה משנה אם החמאס ימשיך לשלוט ברצועה, או צה"ל יאלץ לחזור ולשאת באחריות עליה.
המגמות הבסיסיות של הצדדים השוללים באופן מוחלט אחד את השני יניבו בהכרח תוך זמן קצר סיבובים אלימים נוספים. השנים מאז פריצת האינתיפאדה הראשונה לימדו אותנו כי בדומה לנו, בשעה שאין מה להפסיד והגב נלחץ לקיר או לים, גם הצד השני נלחם על הקמת "קיר הברזל" שלו.
כוחו של "הקיר" מוכפל עשרת מונים שעה שלצידו מונחת אלטרנטיבה שונה מהפעלת כוח. עיקרה הסדר מדיני המקיים את האינטרסים היסודיים של הצדדים ונהנה מתמיכה בינלאומית. לפיכך, על ישראל לחזור לעם הפלסטיני ולהנהגתו הלגיטימית בעיני העולם הערבי והבינלאומי, אש"ף, עם המשך משנתו של ז'בוטינסקי הגורסת כי "ההשפעה עוברת אל הקבוצות המתונות שתבואנה אלינו עם הצעה לוויתורים הדדיים", ולקבל אותם.
בעשור האחרון הוכח שיותר כוח לא הביא לוויתורים מהותיים נוספים לאלו שכבר עשה אש"ף עד היום במו"מ. למרות שעמדותיו הבסיסיות נשענות על המשפט הבינלאומי, הוא התגמש בסדרה ארוכה של תחומים: מנהיגיו עמדו על תביעתו שהפליטים יממשו את זכותם לבחור בין שיבה לפיצויים על פי החלטה 194, אך הם מוכנים לפרש זכות זאת בדמות מנגנון בינלאומי שיציג חלופות שונות ליישוב הפליטים, ולהכיר בכך שלישראל זכות וטו על קבלתם;
אף כי ההתנחלויות אינן חוקיות על פי הדין הבינלאומי, הפלסטינים מקבלים את העובדה שישראל תספח את מקצתן עם יותר מ-70 אחוזים מתושביהן, בתמורה לשטחים אחרים שתמסור; אף כי עמדו על נסיגה לגבולות 67' גם בירושלים, הם מקבלים את העובדה כי ישראל תשמור בריבונותה את כל השכונות היהודיות במזרחה, לרבות בעיר העתיקה; אף כי חיו תחת כיבושים שונים, הם מקבלים את התביעה הישראלית לפירוזם מצבא ונשק כבד.
על ישראל ב"יום שאחרי", שכבר היה פה, למהר ולחזור לשולחן המו"מ עם אש"ף. החלטת מועצת הביטחון האחרונה, 1860,
קוראת "להשיג שלום כולל המבוסס על החזון של אזור שבו שתי מדינות דמוקרטיות, ישראל ופלסטין, יחיו זו לצד זו בשלום עם גבולות בטוחים ומוכרים", ומאזכרת גם את חשיבותה של יוזמת השלום הערבית.
שם, על שולחן המו"מ, יותר מאשר ב"עופרת יצוקה", על מנהיגי ישראל "להיות חזקים", ל"הסתכל לאמת בעיניים" "עם אומץ לשנות", כסיסמאות הקמפיינים של המפלגות. אך הפעם, בלי המרכאות של קמפיין הבחירות.
שאול אריאלי, חבר המועצה לשלום וביטחון
