"אמא, לטילים יש עיניים?"

אישה אחת, כבר לא צעירה, שמעה את הנפילה ואמרה - זה פה. זה פה. כמו מטומטמת היא חזרה על המילים ואולי גם החווירה קצת, כי ילדה קטנה שאלה מה קרה לך אמא, והאישה אמרה לה - שום דבר, חומד. בואי נלך לחדר המדרגות.

אבל אני אאחר לביצפר, אמרה הקטנה, והאישה נטלה אותה בידיים וביחד יצאו מן הבית, כי שוב הבית לא היה בטוח די הצורך לילדה קטנה אחת שמעיפים עליה נשק סטטיסטי, ולמרות שהאישה הלא צעירה היא אזרחית הגיונית ואחראית ולכן יודעת שסיכוייה של הילדה להיפגע בתאונת דרכים בדרך לבית הספר גבוהים מסיכוייה לדמם מפצע טיל, ככה לא מגדלים ילדים - והילדה נשארה בבית.

איש אחד, גם הוא לא צעיר, נאנח ומינה את עצמו למומחה בליסטי, וביחד עם גברים נבוכים אחרים בחדר המדרגות, במקום להודות שכבר שנים הם לא יכולים לגונן על נשים וילדים מכלום, התיישב לחישובים בליסטיים. מישהו הוציא פנקס ועט מכיס וישבו על המדרגות וציירו לעצמם טילים והחליטו שהבית הזה דווקא נורא בטוח, אבל האישה לא שמעה אותם. היא חיבקה את הילדה בת השבע ואמרה לה: יהיה בסדר, והיא ידעה שהיא משקרת. שוב היא משקרת.

אחר כך פנו כולם לדירותיהם, לא לפני שהחליפו דאחקות מאולצות וקבעו שבאזעקה הבאה יוציאו קפה ועוגיות, והאישה הלא צעירה נאלצה להזכיר להם שלא הייתה אזעקה, וככה זה תמיד כשמתחילים. עוד בשישים ושבע, היא זוכרת, לא הייתה אזעקה וגם לא היו טלפונים לכולם, ואבא שלה רץ כל הדרך מהעבודה הביתה ואמא שלה ישבה והתאפרה בשקט בשקט ואבא שלה צרח: מה יש לך? מלחמה, מלחמה! ואמא שלה ענתה לו בחיוך קטן ומפחיד שהפעם הם לא יתפסו אותה לא מוכנה, ואפילו לאישה שהייתה אז ילדה בת תשע היה ברור שהיא מתכוונת למלחמת העולם השנייה ולנאצים, ואבא של הילדה חיבק אותה ואמר לה: יהיה בסדר, ושיקר לה, כי מבחינתה של הילדה היה סיוט. המקלט היה מלא מים וריח של פיפי, ונצח שלם עבר עד שכוחותינו כבשו את הר הבית, שהיה מאוד רחוק.

וגם אחר כך, נזכרה כשחזרו הביתה, במלחמת המפרץ? לא פעלו האזעקות, והיא כבר הייתה גדולה ולגמרי לבדה בבית בתל אביב שכל דייריו עשו בשכל ועזבו אותו, רק היא לא יכלה, זה לא בגנים שלה לעזוב, כשנופלים עליה דברים היא נטועה על מקומה, אמרה לעצמה - ומצד שני, האדם בשום אופן איננו עץ השדה, כי עץ לא חש את המחנק הזה בגרון ואת השרירים המאובנים שכואבים כבר בעשר בבוקר, אחרי שפיקוד העורף אמר שנשארים במרחב המוגן וילדים לא ילמדו היום.

וכדי להיחלץ מן המחנק המוכר כל כך היא אמרה: עכשיו אני נוסעת לבית מרקחת, מיד אשוב - והזכירה לעצמה גם שישיית מינרליים, כי במלחמות יש לה מין צמא מוזר ותובעני כזה, שדורש יניקה מבקבוק עד שכל הגוף נדמה כמכל מים גדול אחד ולפחד אין מקום להיכנס. אבל האמת היא שפשוט רצתה לצאת ולראות שהמדינה לא נגמרה כמו במלחמה הקודמת, שעדיין הכל עובד ויש תחבורה ובנק ומכולת וסופר-פארם ויש בו רסקיו בשביל הקטנה. אבל לא היה. נגמר. התנצלו שמאז שהתחילו עם העופרת יצוקה, גם אצלנו בצפון קנו את הכל. לא נורא, אמרה האישה לאמא צעירה ממנה בהרבה ורועדת, יש קלמנרבין, זה עשוי מולריאן ופסיפלורה, בן כמה הוא? שבע? הוא יודע לבלוע כדור? אז תני לו אחד. מניסיון, זה עבד אצלנו במלחמה הקודמת -

ועוד לפני שיצאה מן הבית חילקה הוראות מטופשות כמו, אל תשבו על המרפסת, הקטנה לא יוצאת, ובאנגלית הוסיפה - ולמען השם תן לה לנצח אותך בדמקה, ואם אתה צריך להתעדכן בחדשות יש סלולרי, תעשה את זה בשקט, בלי אינטרנט, כי היא כבר קוראת כותרות ורואה תמונות, בסדר? והאיש, בטל ממלאכת הבליסטיקה התאורטית, נהם מה שנהם ואמר לה: יהיה בסדר, וגם הוא שיקר.

ובדרך חזרה טיפסה במדרגות עם השישיית מים הטיפשית שלה כי חשבה שבמעלית לא שומעים אזעקות. ובזמן הטיפוס הזכירה לעצמה שהכל נורא לא בסדר, והכי לא בסדר הוא חוסר היכולת המוחלט שלה לחשוב קדימה בזמנים האלה, והרי צריך לחשוב, לא ייתכן שזה יימשך ככה, עוד שנים אחדות ילדיה שלה יהיו גדולים די הצורך להרוג את ילדי הצד השני ולהפך, ומה לכל הרוחות עשינו כדי למנוע את זה?

ועוד חשבה, בין הקומה השנייה לשלישית, כשהידיים עמוסות שקיות פלסטיק, כי במלחמה צריך המון פחמימות, שנמאס לה מחוסן העורף הזה, ונמאס לה להגיד שהיא חסונה והכל בסדר, ואולי כבר אפשר להגיד שלא, ושמאז המלחמה האחרונה יש אלפי אמהות כמוה שמסתובבות עם תחושת ההחמצה הזאת ולא מצליחות לעשות איתה כלום, חוץ מאשר לברר פעם בשבוע שהמקלט עדיין שמיש ולהעמיד פנים שהן גיבורות גדולות.

וכן, חשבה עוד, בצד השני הרבה יותר גרוע. יותר מדי ילדות בנות גילה של הקטנה ימותו בסיבוב הזה, בוודאות גדולה בערך כמו שהשמש תזרח מחר - ואז, כשכמעט הגיעה, שמעה את האזעקה, והשקיות נפלו מהידיים והרגליים רצו כמו מעצמן למעלה, והאיש ישב במרפסת ועישן והיא צרחה איפה הקטנה, והוא אמר שלא שמע כלום והקטנה ישנה, והיא רצה לחדר שלה כי ידעה שאף פעם הקטנה לא ישנה בשעה הזאת, ובאמת היא מצאה אותה מכורבלת בתוך המדף הגדול של הסדינים בארון ומסביבה כל חיות הפרווה שלה כמין שקי חול, והקטנה אמרה: אם יהיה טיל? הוא בטח יראה שאני ילדה עם בובות ויעשה סיבוב וייפול על הים, נכון? אמא, לטילים יש עיניים? ואמא, כמה זמן תהיה המלחמה הזותי?

והאישה לא אמרה כלום, רק אספה אותה חזק אל זרועותיה והרימה אותה והלכה איתה ביחד לחדר המדרגות, שם הורים אחרים אמרו שיהיה בסדר, והיא רק זימזמה לילדה באוזן משהו, ואחר כך הבינה שהיא מהמהמת את המנגינה של "התבואי אליי הלילה‭,"‬ ומקווה שהמלחמה הזאת באמת עכשיו במקום אחר, רחוק ובלי ילדים.

וכל זה היה רק יום אחד בצפון, כי למחרת כבר חזרו החיים למסלולם, או שנמשכה שגרת הקיום המתישה, או שבחרנו לשכוח, ורק הגוף, מכווץ ולאה ודואב מפחד שאין מדברים בו, רק הגוף שלה והגוף של הילדה שפתאום הכל כואב לה - רק אלה זוכרים.