ישראלים בחו"ל: שגרירים בעל כורחם

ההבדלים ביניהם רבים. חלקם חיים בחו"ל כבר שנים, חלקם הגיעו רק לתקופה קצרה. חלקם תומכים במלחמה בלב שלם, חלקם מתנגדים לה בתוקף. חלקם מצניעים יותר מתמיד את היותם ישראלים, אחרים מבליטים את זה דווקא עכשיו. אבל נדמה שדבר אחד משותף לישראלים החיים בחו"ל: בזמן כל כך טעון פוליטית, כולם הופכים לשגרירינו בעולם - אם הם רוצים בכך, ואם לאו. שמונה ישראלים החליטו לספר לנו איך זה להיות ישראלי במדינה זרה בימים אלה. 

דינה, לונדון, אנגליה

הסיפור שלי: חיה כבר שנים רבות בלונדון. גרושה באושר, עובדת ומגדלת ילדים.

הסביבה שלי: אני חיה בקרב אוכלוסייה לא יהודית ולא ישראלית, אבל פה באיזור לא שמעו ולא ראו. אם לא הייתי פותחת טלוויזיה ורדיו, לא הייתי יודעת שיש מלחמה. יש הפגנות בלונדון, אבל רוב המפגינים אלה מוסלמים ערבים שחיים בעיר, למרות שיש גם חתך מסוים של האוכלוסייה המקומית שהולך שולל אחרי התעמולה שלהם.

איך אני מגיבה: אני לא מפחדת ולא שיניתי שום דבר מההרגלים הרגילים שלי: מדברת עברית בטלפון גם אם אני ברחוב או באוטובוס. אף אחד לא מגיב. אני לא מסתירה את הצד הישראלי ולא מרתיעות אותי האזהרות מטרור. דווקא עכשיו בא לי ללבוש חולצה עם כיתוב בעברית או ללכת לחנות הישראלית ולקנות פיתות מהארץ. אסור לנו להתחיל לפחד ולהיכנע לזה. להיפך, צריך להרים ראש, ולהגיד: אנחנו ישראלים ואנחנו לא הולכים להתחבא יותר.

מה זה גרם לי לעשות: התגייסתי לפעולה הסברתית. בפעם הראשנה בחיים הלכתי לשגרירות ישראל לא כדי לחדש את הדרכון. פשוט באתי ושאלתי: מה לעשות, מה צריך. עכשיו אני מתעסקת עם זה הרבה שעות מדי יום: מקבלת חומר הסברה ישר ממשרד החוץ ומעבירה לכל העולם ואשתו. מפיצה מידע על הפגנות פרו-ישראליות. כמוני יש הרבה אנשים אחרים. תשומת הלב היא על מה שקורה בארץ.

הפגנות: כל הפגנה שיש אני רוצה ללכת אליה. רק כדי לעמוד ולנפנף בדגל ולהגיד: "הנה הצד הצודק". ביום רביעי שעבר הלכתי להפגנה שלנו. בדרך הייתי צריכה לעבור ליד הפגנה פרו-פלסטינית שהיתה ממול. עקפתי אותם והלכתי לצד שלנו. עד שיצאתי מההפגנה לא נשאר אף אחד מהצד שלהם. אצלנו היה שמח. היו ישראלים, יהודים מקומיים וגם קבוצה של נוצרים למען ישראל. היה נהדר.

תקשורת: יש תסכול מכך שאמצעי התקשורת הבריטים מדווחים באופן מוטה, ותסכול מכך שלציבור אין מספיק מידע נכון והם חשופים לתעמולה שקרית של האויב. באנגליה העיתונות בפירוש לא אוהדת, אבל זה לא מפתיע. כיסוי לא שוויוני. כיסוי מוטה. לא הוגן. יש גם הרבה תמיכה בישראל רק שלא מדווחים על זה מספיק. מתוצאה של דיווחים יש הרגשה שכולם בכל מקום נגד ישראל. אין סחף אנטי-ישראלי שעובר על כל אירופה. יש משהו, אבל זה לא כמו שמתארים את זה.

הפגנה נגד ישראל בלונדון (צילום: AFP)

גלי, קופנהגן, דנמרק

הסיפור שלי: חיה ועובדת כבר שנה וקצת בקונפהגן.

מה קורה אצלנו: היו הפגנות בקופנהגן, והייתי בעיר כשהיתה אחת. היא היתה קטנה ונראה היה שרוב המפגינים זה מוסלמים ערבים שחיים כאן, בעיקר אנשים שהנושא קרוב ללבם.

להיות ישראלית: בדנמרק במיוחד זה תופס את החדשות. אנשים שמגלים שאני ישראלית מאוד רוצים לדבר על הנושא. הם לא מאשימים, אלא פשוט רוצים לשמוע ממישהו שקרוב לזה. אני אומרת את הדעה שלי באופן כנה, ואנשים מאוד מעריכים את זה. הם מגלים שלא כל הישראלים שטופי מוח שרוצים לצאת למלחמות.

מה אני מרגישה: קודם כל, יש דיסוננס שאת מצד אחד אוהבת את המדינה שלך ומצד שני את מרגישה שאת צריכה להצדיק משהו שאת לא מאמינה בו. אני חייבת לציין שאני מאוד נגד המדיניות הישראלית באופן אישי, גם אם אני מסכימה עם הצורך להגן על הביטחון שלנו. כשחייתי בחו"ל לפני מספר שנים תמיד הרגשתי צורך להגן על טוהר המידות ועל ההומאניות שלנו. היום אני פחות מרגישה את זה.

ההשפעה עליי: האירועים לא כל כך משנים את ההתנהגות שלי. הירקן העירקי שלי יודע שאני מישראל, וגם הבחור הפלסטיני שמתקן לי את האופניים. מעולם לא הסתרתי את זה ואני גם לא אסתיר. בהפגנה הרגשתי כמובן לא בנוח. לא ברחתי, אבל התרחקתי. אני כן אהיה קצת יותר זהירה ועירנית - כמו שהייתי יותר עירנית בתל אביב כשכולם דיברו על פיגועים.

להיות רחוקה: אני כל הזמן מתעדכנת במה שקורה. יש יותר דאגה מבדרך כלל, תמיד יש משפחה וחברים שהם בצבא ובמילואים או חיים באיזורים שבהם יש מלחמה. אבל אני לא מרגישה יותר געגועים. אני די שמחה שאני לא בארץ - לא בגלל המלחמה, אלא בגלל התגובות בארץ וההתלהמות. אני מתביישת לקחת חלק בתרבות הנוראית והאלימה הזו.

הפגנה בעד ישראל בקופנהגן (צילום: AP) 

ליבי, פריז, צרפת

הסיפור שלי: הגעתי לכאן לפני חמישה חודשים כדי ללמוד סמסטר באוניברסיטה בפריז.

מה קורה בעיר: אתה הולך ואתה מרגיש את זה סביבך. יש הפגנות גדולות מאוד במרכז העיר, של עשרות אלפי אנשים. כשהיו הפגנות בחוץ, נשארתי בחדר במעונות.

פחד: אני לא אסתובב ברחוב ואדבר בעברית בקול רם. עכשיו יותר מתמיד אני שומרת על פרופיל נמוך. זה מפחיד שיידעו שאתה ישראלי. אתה לא רוצה שיזהו אותך.

איך זה משפיע עליי: לא חשבתי שזה יקרה לי... אני הבנאדם הכי פחות פוליטי, לא פעילה ולא מתעניינת, ופה בעל כורחי מצאתי עצמי עומדת בחזית ההסברה הישראלית. זה קורה בכל מיני דרכים. אני גרה בקומה אחת עם אנשים מכל העולם, ואני הישראלית היחידה. יש לי חברים מאלג'יר, מרוקו ולבנון, וזה דווקא מעניין לדבר איתם ולשמוע את הצד שלהם. תמיד במפגש הראשוני שואלים מאיפה אני, והתשובה "ישראל" תמיד פתחה שיחה די טעונה, זה גורר הרבה שאלות. ישראל זה נושא שמעסיק פה את כולם באופן רגיל, וכשאני מופיעה זה תוסס. בדרך כלל רוב התגובות די מפרגנות. עכשיו, למשל, הרבה אנשים מתעניינים קודם כל באיך המשפחה שלי מתמודדת. אם מרגישים מספיק פתוחים, אז לפעמים מתפתחות שיחות מאוד טעונות וקשות. אבל אפילו השיחות הכי נוקבות מסתיימות בחיבוק. הם מצליחים לעשות הפרדה בין העובדה שאני ישראלית לבין מי שאני עצמי.

הסברה: קשה לי כי אני לא מרגישה שהטיעונים של העמדה הישראלית מספיק חזקים בשביל לנהל דיון אמיתי. אנחנו מגיעים מעמדת נחיתות ברורה מול מה שהם רואים כהרג המוני בעזה. העולם תמיד מתייחס לנתונים הכמותיים - ומבחינתם היחס לא הגיוני. תמיד מדברים על הפרופורציות: כמה הרוגים כבר יש בישראל מהטילים של חמאס והאם התקיפה הישראלית היא פרופורציונלית. אולי אם אני הייתי שומעת על מקרה דומה באפריקה הייתי מגיבה ככה, אבל כשאתה מישראל לא אכפת לך מהכמויות. חשוב לך כל בן אדם ישראלי שנפגע.

מסקנה: הגעתי למסקנה שזה קרב אבוד מראש. אי אפשר במילים להסביר את המצב ולצפות לשנות את הדעה של אחרים. הייצוג הכי טוב זה להיות אדם טוב ונחמד ואז הפנים של ישראל נראות אחרת. אני יודעת שפה אני מייצגת, אני לא יכולה להתנער מזה. לפני כן חשבתי שנוסעים לחו"ל כדי לשכוח, אבל זה לא נכון. אם הייתי בארץ הייתי מתעסקת בזה פחות מאשר כשאני כאן.

הפגנה בפריז נגד המלחמה (צילום: AFP) 

ירון ומיטל, מדריד, ספרד

הסביבה שלנו: מאוד אופנתי בספרד כרגע לשנוא את ישראל, להיות אנטי-ישראלי. יש גרפיטי נגד ישראל, הפגנות, אנשים ששורפים דגלים. משתתפים בזה גם פלסטינים וגם ספרדים שאינם ממוצא ערבי או מוסלמי. אבל זה לא שהם באמת מבינים את הסכסוך, הם לא מודעים לכל המצב.

תקשורת: התקשורת בספרד די חד צדדית. הם אפילו לא מזכירים את הטילים שמפגיזים את ישראל, ולא מראים את הצד הישראלי. התמונות הן תמיד של ילדים פלסטינים מתים ושל חיילים ישראלים עם רובים.

יחסי כוחות: הישראלים נוטים יותר להסתגר, נמנעים מלדבר עברית, בעוד שהערבים יותר מוחצנים.

הסברה (מיטל): אני אישית לא מתעסקת בפוליטיקה כדרך חיים. המלחמות הן בין ממשלות. אין לי דעה פוליטית ואני לא שגרירה. אני כן מתרעמת שהתקשורת היא חד צדדית. אם מישהו שואל אותי, אני מסבירה שיש פה גם את הצד השני.

הסברה (ירון): חברים שלי שאלו אותי למה אנחנו עושים את זה, ובשביל זה צריך להסביר את כל ההיסטוריה. אין ברירה, הייתי חייב להסביר להם.

הפגנה נגד ישראל בספרד (צילום: AP)

אור, בוסטון, ארצות הברית

הסיפור שלי: אני נשואה ואם לילדים המתגוררת עם כל המשפחה בבוסטון כבר שש שנים וחצי, עקב עבודה. כולנו חוזרים לארץ בעוד שבועיים. העיתוי הוא מקרי, מלכתחילה זו לא היתה הגירה אלא רק תקופה זמנית.

מה קורה אצלנו: הייתי בניו יורק והיתה הפגנה של פלסטינים ברחוב של המלון, זה היה מפחיד - אנשים עם כאפיות, כולל ילדים. אלה היו בעיקר אמריקאים ממוצא ערבי, אבל מדברים אנגלית עם מבטא אמריקאי. בבוסטון לא נתקלתי בדברים כאלה, היו רק קצת הפגנות קטנות של אמריקאים שמאלנים. זה מקום מאוד שקט ואני גרה בשכונה יהודית מאוד וישראלית. 

מה אני מרגישה: יותר מכל מצב אחר אנחנו מרגישים שזו מלחמה על הבית. בניגוד למלחמת לבנון השנייה, שבעיקר הרגשתי דיכאון, עכשיו אני מרגישה שצריך לעשות משהו. המראות מעזה קשים גם לי וברור שזה אסון הומניטרי, אבל צריך לראות את כל התמונה. הבנתי שאם אתה רוצה לעשות הסברה - אתה חייב לדעת את העובדות. לא לדבר בלי להבין. 

הסברה: יותר מבכל פעם אחרת, יש לי עבודה שאני צריכה לעשות אותה בתור ישראלית, אני מייצגת. היה אירוע של הקונסוליה לתדרך את הישראלים המקומיים לגבי מה קורה ולגבי איך לעזור עם הסברה, והיתה גם הפגנת תמיכה בישראל. אני מעבירה אי מיילים של הסברה - עם סרטונים של דובר צה"ל שמראה מה חמאס באמת עושה. קשה לשכנע אנשים - הם מסתכלים על המספרים ולכי תסבירי מה זה לחיות שמונה שנים עם טילים. אני מאוד נזהרת עם פוליטיקה בארצות הברית. אני לא אגיד דברים קיצוניים, אלא אשלח את הסרטים - תראו בעצמכם. אחרי הכל, תמונה שווה אלף מילים. זה המעט שאני יכולה לעשות.  

להיות רחוקה: נדמה לי שבניגוד לקבוצות מהגרים אחרות, הישראלים לא מצליחים למחוק את הזהות שלהם. לפני הכל הם ישראלים. אני מרגישה רגשות אשם מאוד כבדים על זה שאני לא חלק מזה. קורע לי הלב לראות את הילדים בשדרות. זה שאתה בארץ מנקה לך את המצפון. כאן את מרגישה שאין לך זכות דיבור בכלל. להיות בחו"ל מאוד מוציא ממך את הרגשות הפטריוטיים: את מבינה שיש רק מדינה אחת ליהודים ואת לא מוכנה שאף אחד ידבר עליה רעה אם הוא לא ישראלי. בכך שאני חוזרת אני מצביעה ברגליים.

הפגנה בעד ישראל בניו יורק (צילום: רלי כהן)

עמית, מילאנו, איטליה

הסיפור שלי: מעצב מוצר, חי כבר חמש שנים באיטליה.

להיות ישראלי: אני כאן כבר חמש שנים ולא הרגשתי הרבה עוינות. ביחס של האיטלקים שאני עובד איתם אין הבדל. הם כן שואלים אותי שאלות ורוצים להבין מה קורה, כי הם מבינים שמה שמשדרים כאן לא תמיד אובייקטיבי. הם אפילו נוהגים לקחת את הצד שלי מראש...

הפגנות: מבחינת עוינות, אני אשתדל לא להגיע להתקהלויות. רוב הנוכחים בהפגנות - כ-70 אחוז מהמפגינים הם יוצאי מדינות ערב ופלסטינים שגרים כאן. הייתי בג'נובה ובמקרה נקלענו להפגנה פרו-פלסטינית מאוד גדולה, היינו שלושה ישראלים ופשוט עברנו דרכם. זה לא היה נעים. דיברנו באותן דקות באיטלקית כדי שלא יבינו. 

מה עושים: זו תחושה שבא לך להקים הפגנת נגד. אבל אני לא בקשר עם הקהילה, אני לא בעניין. זו קהילה קטנה יחסית של יהודים איטלקים וסטודנטים ישראלים, ואין מישהו שירים את זה. זה לא בראש סדר העדיפויות. אנחנו לא במסע הסברה. עם זאת, אם מישהו שואל אותי אני רץ להסביר את העובדות.

להיות רחוק: יותר קשה להיות בחו"ל כשיש לחימה בארץ. המצב גורם לרצות להיות שם, בישראל. בהחלט יש רגשות של פטריוטיות.

הפגנה נגד המבצע ברומא, איטליה (צילום: AFP)

עודד, פאלו אלטו, ארצות הברית

הסיפור שלי: גר בפאלו אלטו, סמוך לסן פרנסיסקו, ועושה דוקטורט באוניברסיטה מקומית. חזרתי עכשיו מביקור בלונדון ופריז.

אירופה מול אמריקה: בארצות הברית האווירה ברוב כלי התקשורת היא יחסית פרו-ישראלית. באירופה יש קהילות מוסלמיות יותר מגובשות וגדולות והתפיסה הכללית היא של פחות תמיכה אוטומטית בישראל. בפריז היו הרבה הפגנות מאורגנות. הפגנות כאלה אין פה, אבל אני כן מקבל אימיילים נגד פעולות צה"ל ויש הרצאות וערבי עיון בסביבה האקדמית, שנוטה להיות יותר פרו-פלסטינית. צריך להדגיש שזו נקיטת עמדה רק ביחס למבצע הצבאי ולא הבעת תמיכה בשלטון חמאס, למשל.

להיות ישראלי: בארצות הברית אין שום בעיה. לא קיבלתי תגובות עוינות. אם הייתי חי בסביבה פלסטינית אז הייתי אולי משנה התנהגות. ביחס אליי אין שינוי כי אני מראש שמאל. אני לא רואה את עצמי בשום צורה כנציג של מדינת ישראל. אני מרגיש בושה ואשמה בגלל האירועים.

הסברה או הסבר: אנשים מבקשים פרשנות - להבין מה קורה. אני לא מנסה לייצג ולא להצדיק ולא להסביר. לומדים פה שלא חייבים להיות או בעד או נגד ישראל. מותר לחשוב ששני הצדדים טועים.

להיות רחוק: אין לי סולידריות מיוחדת. אני כן מתעדכן הרבה יותר ומדבר עם חברים, ומנהל ויכוחים פוליטיים עם המשפחה, אבל אני לא חש אשמה או צורך מיוחד לחזור. אני גם לא נרתע מביקור. זה כן מגביר את הפחד מחיים בישראל.

אנקדוטה: כשהייתי בפאריז הלכתי למסעדה לבנונית עם כמה חברים ישראלים וזרים. אני מדבר קצת ערבית אז דיברתי עם המלצר. הוא שאל מאיפה אני ולא רציתי להסתבך אז אמרתי שמפלסטין. הוא אמר שהוא משתתף בצערי ונתן לנו קינוחים חינם.