מלחמתן של פמיניסטיות אחרות

נראה שבכל פעם שישראל מוצאת את עצמה ניצבת בפני מלחמת אין ברירה, חוזר על עצמו תסריט מוכר, בו קבוצה מצומצמת של נשים, תוקפת את ההנהגה, את הצבא ואת המדינה כשהיא משננת את המנטרה, שהלחימה הזו היא עוד יוזמה של כוחות האופל הגבריים, ששוב היו משועממים והתחשק להם לשחק במלחמה, במקום להקשיב לנשים ולתת להן לבטא את קולן שיסביר להם שגראד שמתפוצץ על ילדים זו בסך הכל עוד דרך לתקשר. אלו אותן נשים שמנסות לנכס לעצמן את הנשיות ואת מעמד האשה, ולכרוך אותו בעמדותיהן השמאלניות-פציפיסטיות.

אך לא צריך להיות חכם גדול כדי לראות שמדובר בסך הכל קידום של אג'נדה שמאלנית במסווה של פמיניזם. הרי הן בעצמן סותרות את הטענה שלהן, שנשים מתעניינות יותר בעניינים אזרחיים, כשהן "מתעוררות" דוקא כשיש מלחמה.

פמיניזם אמיתי לאו דווקא רואה כל אקט גברי כחסר זכות קיום, רק מתוקף היותו גברי. פמיניזם אמיתי לא כולא אנשים בתוך קלישאות. להצהיר כי מלחמה ומוות הם שגעון "גברי", ולעומתו פציפיזם הוא מהות הנשיות - זו משוואה פשטנית, המתעלמת מהמורכבות של העולם בו אנו נמצאים ומכך שלפעמים צריך להילחם דווקא כדי להמשיך לחיות.

נדמה שבמשך 60 שנה ישראל נהגה בדיוק לאור אותה תפיסה. מסיני יצאנו, על אוסלו חתמנו, מלבנון ברחנו ומעזה נגררנו בעל-כורחנו, כשאנחנו קורעים קרע בנשמת האומה. בכל פעם הבאנו על עצמנו את ההיפך הגמור מהשלום. הכל רק בגלל שכל הזמן הקשבנו לארבע אמהות, נשים בשחור, נשות מחסום WATCH ואחרות.

הניסיון ליצור זהות בין הפמיניזם לבין אג'נדה שמאלנית-פציפיסטית גורם נזק. הוא מושך אש מיותרת נגד הפמיניזם והוא מסייע להדרתן של נשים בעלות תפיסת עולם שונה. אבל כל זה לא מטריד את המיסיונריות מקואליציית נשים לשלום, שהמחוייבות שלהן כלפי המחנה הפוליטי אליו הן משתייכות חשובה להן יותר ממחוייבתן כלפי נשים בכלל. איך עוד ניתן להסביר את שתיקתן, כאשר מפגינות ימניות בעמונה פונו על ידי גברים?

מעניין מה היתה אומרת אמא מודאגת לחייל שנלחם עכשיו בעזה, או אישה משדרות שרצה עם הילדים למקלט, תותחנית במחסום כיסופים, או מפונה מגוש קטיף שחוטפת קסאמים על הקראווילה מהמקום שפעם היה הבית שלה, לאחת "הדוברות" שלה, אם היתה יכולה. אולי היתה שואלת אותה למה היא סבורה שיש רק קול נשי אחד. אולי היתה שואלת אותה למה היא חושבת שהיא לא יכולה לדבר עבור עצמה.

לצד כל זאת קיימת גם תחושת החמצה, כי באמת יש מקום לפתח את השיח על מה שעובר על האשה הישראלית בזמן מלחמה. שיח שיהיה אמיתי ולא פוליטי. אין עוד הרבה נשים מלבד האשה הישראלית שעלולות למצוא את עצמן יולדות במקלט, או נפרדות מהבעל הטרי שיוצא לקרב למחרת החתונה. האשה הישראלית היא גם האשה היחידה בעולם שפיתחה יכולת לרוץ למרחב המוגן ב-30 שניות כשביד אחת היא אוספת את הילדים שלה וביד השנייה היא מחזיקה טלפון נייד ואומרת: "נשמה, הכל בסדר פה, אל תדאג, שמור שם על עצמך". נשים ישראליות הן העובדות סוציאליות והאחיות שבלעדיהן העורף היה קורס. עכשיו, עם שינוי העתים, יש אפילו נציגות שנלחמות בשדה הקרב. נקווה שכולן יחזרו בשלום.