מה שהנאצים עשו לאבא

דבר לא הכין את לוסינדה פראנקס, עיתונאית אמריקנית וזוכת פרס "פוליצר", למה שתמצא בין חפציו של אביה הקשיש, התשוש נפשית. בין בדלי סיגריות, שיירי קפה, מזון מקולקל שהושאר על דלפק המטבח וערימה של עיתונים ישנים הייתה מונחת קופסה קטנה ועליה צלב ברזל.

כשפתחה אותה גילתה לתדהמתה כומתה של קצין נאצי, תמונות ישנות ומסתוריות וצרור מכתבים עטוף בסרט אדום, כחול ולבן. פראנקס אמנם הבינה שהיא אוחזת בידיה חפצים בעלי משמעות עמוקה בחייו של אביה, אבל באותו רגע לא יכלה אפילו לדמיין לאיזה מסע היא עתידה לצאת ומה תגלה במהלכו.

"המלחמה הסודית של אבא" (עטיפת הספר)

מערכת היחסים של פראנקס עם אביה תומאס ידעה עליות ומורדות. מהילדות היא אוצרת שפע זיכרונות חמים ומאושרים, אך איפשהו בהמשך הדרך משהו התקלקל ואביה הפך עבורה לדמות מנוכרת. הוא שתה הרבה, דיבר מעט, נאף בגלוי, סבל מהתפרצויות זעם ובפרץ של מה שנראה כפארנויה - אגר אקדחים וייצר בעצמו תחמושת.

כשעזבה את הבית הקשר עמו כמעט ניתק לחלוטין, ורק התגלית המקרית הזו הביאה אותה לחקור ולחשוף את עברו.  בתום תחקיר מקיף התברר לה כי תום פראנקס היה מרגל אמריקני, שהושתל בין שורות הנאצים במלחמת העולם השנייה, וכי שם נחשף לזוועות שמהן לא הצליח להשתחרר לעולם.

ילדה עם אקדח

מתי התחילו הדברים ביניכם להשתבש?

"כשהייתי בת 13 אבא שלי פתאום התרחק ממני. שבועות הוא לא היה מוציא מילה מהפה. הוא היה קר ומנותק, בלי שום הסברים. במשך שנים חשבתי שעשיתי משהו רע. רק שנים מאוחר יותר, אחרי שהתברר לי שהוא היה מרגל,  הבנתי שהוא ניסה לגרום לכך שלא אשאל אותו שאלות. הוא ניסה להגן עלי מלשמוע על הזוועות שהוא חווה במלחמה".

תומאס פראנקס בימי מלחמת העולם השנייה (צילום: יחסי ציבור)

"אחרי שהתחתנתי וילדתי ילדים, הוא היה מגיע לפעמים לביקור, אבל לא הרשה לי לבקר אותו. היו לו כל מיני תירוצים. היחסים בינינו היו תמיד מתוחים, אפילו שיחות על מזג האוויר נשמעו מאולצות. בשלב מאוחר יותר בחייו הוא ניסה לדבר איתי, אבל אז כבר סגרתי את עצמי בפניו. במשך שנים חשתי שאני דחויה על ידו, וזה כנראה הקשיח אותי".

לא היו אף פעם רמזים שיכלו להעיד שהוא מסתיר סוד גדול?

"ידעתי תמיד שהוא שונה. הייתה לו אובססיה לכלי נשק. יום אחד הרמתי את המזרון כדי להחביא שם את היומן שכתבתי וגיליתי שם אקדח קולט 45. ידעתי שאבא שלי הניח אותו שם. שמתי אותו בחזרה, אבל פחדתי פחד מוות שייפלט כדור כשאני ישנה. חיפשתי בכל הבית ומצאתי בראונינג אוטומטי מאחורי אוסף הספרים על מלחמת האזרחים, עוד אקדח מתחת לכיור, ועוד אחד שהיה מוחבא בתוך כובע בארון המעילים".

משחקי צופן

"גם המשחקים שהיינו משחקים היו מוזרים מאוד. אחד מהם נקרא 'מילים קטנות' - אני הייתי בוחרת מילה וכותבת אותה והוא היה כותב אותה בכתב עוד יותר קטן, ואז אני הקטנתי אותה יותר, ומי שהצליח לכתוב הכי קטן ניצח. הוא הניח לי לנצח, למרות שמדי פעם הוא כתב מילים בכתב זעיר כל כך שנדרשה זכוכית מגדלת כדי לקרוא אותן. בדיעבד גיליתי שכך העביר הודעות במלחמת העולם השנייה למחתרת הצרפתית . הוא צריך היה להצפין את הדברים כדי שאם ייתפס, הוא יוכל לבלוע את המסר במהירות".

אמא שלך הייתה בסוד העניינים?

"אמא שלי ידעה שהוא היה מרגל, אבל לא היה לה מושג מה בדיוק הוא עשה. היא הלכה לעולמה לפני שגיליתי את הסיפור, כך שלא יכולתי לתחקר אותה, אבל אבא שלי סיפר לי שהוא גילה יותר פרטים למאהבת שלו, פאט, שבה היה מאוהב מרגע שחזר מהמלחמה. ההתאהבות הזו הביאה לכך שהוא התרחק לגמרי מאימא שלי. הוא כל כך השתנה, שהיא בקושי זיהתה אותו, והוא לא הצליח לחלוק איתה דבר ולהוריד מעצמו חלק מהמעמסה. הוא נשבע לשתוק ולא הוציא מילה מפיו כל חייו".

מה הרגשת כשמצאת את הקופסה ובתוכה פריטים נאציים?

"הייתי בהלם מוחלט. ברגע הראשון חשבתי שאולי הוא עצמו היה נאצי, ושזאת הסיבה לשתיקה המסתורית שלו. די מהר הבנתי שזה לא יכול להיות, משום שכל חייו אבא שלי גילה אהדה גדולה ליהודים ורגישות לכך שהם נרדפו במשך דורות. הפעמים היחידות שבהן שוחחנו ברצינות כשהייתי נערה, היו בוויכוחים על ישראל".

"כצפוי ממתבגרת אמרתי שישראל מתעללת בערבים, והוא היה נמלא דמעות ואומר לי שאני לעולם לא אדע מה עבר על העם היהודי, ואז היה יוצא מהחדר שלי. כשמצאתי את החפצים האלה, כל כך הסתקרנתי שיצאתי למסע חיפושים שארך שמונה שנים כדי לגלות מי באמת היה אבא שלי".

למה הוא המשיך לשתוק גם שנים ארוכות אחרי שהמלחמה נגמרה?

"זה היה דור כזה, שתקן. השתיקה גם אפשרה לו להדחיק את מה שהוא ראה במחנות הריכוז. הוא פחד נורא לחשוף את המשפחה שלו לדברים האלה".

במהלך התחקיר שלך, ניסית גם לשוחח איתו?

"שנים לא הצלחתי להוציא ממנה אף מילה. השתמשתי במיטב כישורי כתחקירנית ועיתונאית וקיבלתי בתשובה רק פירורים קטנים. קראתי כל מה שיכולתי על מרגלים ועל סוכנים כפולים ועל מלחמת העולם השנייה, והעמדתי פנים שאני יודעת מה הוא עשה. הוא סיפר לי מעט וזה תסכל אותי מאוד".

כפיים על הרג נאצים

"בשלב מסוים הוא התחיל לאבד את הזיכרון לטווח קצר, אבל הזיכרון לטווח ארוך שלו היה צלול לגמרי. הוא שכח שהוא אמור היה לשכוח את זה ופתאום התחיל לדבר בשטף כאילו כל חייו חיכה לזה. כתבתי במהירות וגם צילמתי אותו בוידיאו. כשגיליתי שהוא הרג נאצים - מחאתי לו כפיים. היה גם אירוע אחד שבו הוא חיסל מישהו, שהיה לי קשה לשמוע, הקאתי את נשמתי, אבל אחר כך נרגעתי".

לא חשבת בשלב מסוים פשוט להניח לזה?

"היו כמה פעמים שבהן כמעט התייאשתי. נסעתי לארכיון הלאומי בוושינגטון ולא מצאתי שום רמז לפעילות של אבא שלי. לא את שמו ולא את שם היחידה שלו. כתבתי מכתבים רבים ל-סי.איי. איי ול-אפ.בי.איי ולא קיבלתי תשובות, למרות שהם חייבים על פי חוק לתת את המידע הזה".

"הרגשתי שלבי נשבר, אבל אז פתאום הגיעו מכתבים מחברים שלו מהצבא שידעו משהו

והסכימו לדבר אתי, ומיד חזרתי לעניינים. פניתי לכל החברים של אבא שלי, אבל רובם פחדו לדבר אתי מחשש שזה ייחשב לבגידה. אחד מהם אפילו פנה אלי וסיפר לי סיפורים רק אחרי שהספר כבר ראה אור."

אז התחקיר הזה הוא מעין תיקון של יחסיך עם אביך?

"אני מרגישה בעיקר שלמדתי לא לשפוט אדם לפני שאתה יודע את הסיפור האמיתי שלו. אני מנסה ולא תמיד מצליחה לנהוג כך. ואני יודעת שהעובדה שגיליתי שאבא שלי - שחשבתי שהוא כישלון מוחלט, אחרי שהעסק שלו התמוטט והוא היה בעל ואב לא מוצלח - הוא למעשה גיבור גדול, שינתה את חיי".