"ניצחון על רשע תמיד מחייב תשלום מחיר. לרוע המזל, אין ניצחונות חינם. אולם מחיר הכישלון במאבק נגד הרשע הוא גבוה בהרבה" (ג'יימי שיי, דובר נאט"ו, בי.בי.סי., 31.5.99).
כך בחר נציג נאט"ו להשיב לביקורת בדבר האזרחים הרבים שנפגעו בהתקפות האוויריות של הארגון במלחמת קוסובו ב-1999. הוא קבע נחרצות שמטוסי נאט"ו נוהגים להפציץ "מטרות צבאיות לגיטימיות" בלבד ואם היו הרוגים בקרב אזרחים, הסיבה לכך היא שהפעילות המלחמתית נכפתה על מדינות הברית. שיי הטעים: "אנו עושים את מירב המאמצים לוודא שאם אזרחים נמצאים בקרבת מקום, לא תוקפים. עבור נאט"ו אזרחים אינם יעד לתקיפה".
אולם, למרות ההצהרות, מאות אזרחים נהרגו
ב"מבצע כוח מאוחד" של נאט"ו כשנפגעו שכונות מגורים, בתי-אבות ובתי-הבראה לקשישים, בתי-חולים, שווקים פתוחים, שיירות של פליטים, אוטובוסים ורכבות אזרחיים ואף שגרירות של מדינה זרה.
מספר האזרחים ההרוגים הגיע לכ-500, וישנם אף אומדנים על כ-1,500 נספים, ב-90 מקרים מתועדים של תקיפות-אוויר שביצע כוח משולב המורכב מחילות אוויר של בלגיה, קנדה, דנמרק, הולנד, איטליה, טורקיה, ספרד, בריטניה וארה"ב. כ-150 אזרחים נהרגו מפצצות מצרר שהוטלו על או בסמוך לאיזורים אזרחיים מובהקים.
לעומת זאת, האבידות שפעולות נאט"ו הסבו לכוחות הסרבים המזוינים במשך כ-80 ימי הפצצות, ללא כל התנגדות, היו נמוכות ביותר. האומדנים מצביעים על פחות מ-170 הרוגים. כוחות נאט"ו לא ספגו אף אבידה בפעילות, בעיקר עקב ההחלטה לבצע את תקיפות האוויר מגובה רב, דבר שהקטין משמעותית את הסיכון לטייסים שבשחקים.
משמעות הדברים לגבי ישראל ברורה למדי. הם ממחישים ביתר-שאת שלוש סוגיות נוקבות, שהתעלמות מהן מצד קובעי המדיניות במדינה עלולה להסב נזק חמור: חוסר-הרלוונטיות של מידתיות במערכה צבאית, צביעות חסרת-רסן של הפוליטיקה הבינלאומית וחוסר-האונים של הדיפלומטיה הישראלית.
סוגיית המידתיות, או ליתר-דיוק העדרה, מהווה כביכול עילה לגינוי הבינלאומי החריף נגד ישראל. אולם התנהגותם של רבים ממבקרינו החריפים בקוסובו, מצביעה על כך שאצלם עניין זה כלל לא היווה שיקול ובוודאי לא הגבלה. נהפוך הוא. עצם שיטת הפעולה שלהם, הפצצות מגובה רב, מעידה שלמעשה הם שאפו בכוונה תחילה לאי-מידתיות. כך הבטיחו מזעור נפגעים בקרב לוחמי נאט"ו תוך חשיפת אוכלוסייה חסרת-מגן לפגיעה.
דברים אלה מבליטים את ממדי הצביעות וההתחסדות של מותחי הביקורת על ישראל. בניגוד בוטה לזלזול המופגן ואף המכוּון של כוחות נאט"ו בגורלם של אזרחי האויב, מסכן צה"ל לעתים קרובות את חייליו כדי להפחית את הפגיעה בהם. הפעלת עוצמתו הצבאית תמיד הייתה תוצאה של איום מוחשי או התקפה בפועל נגד המדינה. לא כך היה במקרה של תקיפות נאט"ו נגד הסרבים, שלא היוו איום על שום אוכלוסייה אזרחית מחוץ לגבולותיה של יוגוסלביה-לשעבר, ובוודאי לא על אוכלוסיית המדינות שהשתתפו במבצע.
היעדר הניסיון הברור של המדינות הדמוקרטיות המובילות להקפיד על אותן אמות מידה של מידתיות שהן תובעות מישראל והצביעות חסרת-הבושה שמאפיינת את הביקורת המתחסדת שהן מטיחות בה, מבליטים ליקוי רב-חשיבות במערך האסטרטגי הלאומי. הלא התנהגותן המתועדת של הדמוקרטיות המובילות במלחמה בקוסובו הייתה אמורה לספק די חומר להדיפה דעתנית של צרור ההאשמות נגד ישראל כיום ולחשוף את המוסר-הכפול המקומם שמופעל כלפיה.
אולם למרבה הצער לא כך קרה. בניהול המערכה התקשורתית הנוכחית חל שיפור מוחשי לעומת המחדל המחפיר במלחמת לבנון השנייה, אך נראה שהיא עדיין לכודה בתפיסות מתנצלות בלתי-הולמות ובהססנות מיותרת, שמקרינות דמוי של חוסר-שכנוע פנימי. הן מערערות את אמינותה ופוגעות ביעילותה.
כדי שישראל תגבר במאבק על דעת הקהל, היא חייבת לעבור ממגננה להתקפה, לשדר מסר של ביטחון ושל אמון בתוקף המוסרי של פעולותיה. אל לה להירתע מזימון שגרירי מדינות נאט"ו לכינוס פומבי, בו יובהר נחרצות ש"השלכת אבנים" לעבר אחרים על ידי אלה "השוכנים בבתי זכוכית" הוא מעשה בלתי נסבל בעליל. אל לה לחשוש מלהבהיר לנציגים הרשמיים של מכפישיה שכפל-המוסר שלהם אינו מתקבל על הדעת, ולתבוע מהם בפסקנות, בנימוס הדיפלומטי המתחייב, "לסתום את הפה".
אל לה להסס מלהתעמת עם עיתונאים חסרי-עקרונות שמפיצים כזבים מרושעים אודותיה, מלהבהיר להם שלא תאפשר העדר-יושרה מקצועי מופרז, שניצול מוגזם לרעה של מעמדם העיתונאי יביא לביטולו.
ולבסוף, אל לישראל להימנע מהשקעת המשאבים הדרושים לחולל ואף לכפות שינוי בשיח הבינלאומי בעימות הישראלי-פלסטיני, שבמרכזו החלפת תקינות פוליטית באמת פוליטית. את אותן אמיתות ישראל חייבת להחדיר לתודעתם של מעצבי דעת קהל ברחבי תבל, ובמקרה של עוינות ואפליה מערכתיות, גם על ידי הצבתן הקבועה והמתמשכת של מודעות בולטות בתשלום בערוצי תקשורות עיקריים.
רק כך תוכל ישראל לנצח במאבק על דעת הקהל העולמית, למנוע את הפיכתה לקורבן קבוע של סטנדרטים כפולים בלתי-סבירים של התקשורת הבינלאומית, ולהבטיח שהפער בין אמות המידה לפיהן יישפטו מבצעים צבאיים בעזה ובקוסובו לא יהיה כה תהומי.
ד"ר מרטין שרמן, החוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל-אביב
