השלטון המקומי

בסדרת הטלוויזיה "חופשי על הבר", שהתרחשה בבר טיפוסי בבוסטון, טד דנסון גילם שחקן עבר פיקטיבי בבוסטון רד סוקס. פה ושם הוא זכה לביקורים משחקני רד סוקס אותנטיים כמו ווייד בוגס ולואיס טייאנט, ולפעמים אפילו קווין מקהייל - הפורוורד האלמותי של הסלטיקס באותם ימים וכיום מנג'ר/ מאמן מינסוטה טימברוולבס - היה משחיל ראש בדלת. אלה רק דוגמאות ספורות מתוך רבות בסדרה ההיא, שעזרו לקבע את הדימוי של בוסטון כעיר שספורט ממלא בחיי הקהילה שלה תפקיד מרכזי. ובאמת, גם כשאני ממש משתדל להיזכר בביקור שערכתי שם לפני כמה שנים, אני לא נזכר בשום דבר מיוחד שלא קשור לספורט. אני זוכר בניינים צפופים שבנויים מלבנים חומות וקטנות, מזח ישן, אוניברסיטאות עילית וגשם שוטף, אבל הזיכרון החזק ביותר שנותר לי הוא הפאבים שבהם מתגודדים הבוסטונים כדי לצפות יחד באירועי ספורט - הטקס המאחד של העיר.

באוקטובר האחרון הכתיר המגזין "ספורטינג ניוז" את בוסטון כעיר הספורט המובילה בארה"ב. התואר הזה הולך מדי שנה לעיר המובילה בשקלול שלושת הענפים הגדולים בספורט האמריקאי: פוטבול, בייסבול וכדורסל. בוסטון, ששלושת מועדוני הספורט הגדולים שלה מביאים בשנים האחרונות הישגים יפים, זכתה בו ארבע פעמים בתוך שש שנים (הקודמות היו ב-2002, 2004 ו-2005). היו כמובן גם ערים אחרות שזכו בו בעשור האחרון - ניו יורק עם הניקס, הג'איינטס והיאנקיז, ופילדלפיה עם האיגלז, הפיליס והסיקסרז - אבל ספק אם יש בארה"ב עיר נוספת עם אותה מחויבות טוטאלית של האוהדים לקבוצות, או מסורת ספורט כל כך עמוקה כמו זאת של בוסטון.

בכלל, מסורת היא מילת המפתח להבנת הקשר המיוחד שבין בוסטון לקבוצות שלה. הרד סוקס, אחד ממועדוני הבייסבול היותר מעניינים בארה"ב, קיים כבר מ-1901; בפוטבול, הניו אינגלנד פטריוטס היתה שם ממש מההתחלה כאחת הקבוצות המייסדות של ה-AFL; ובוסטון סלטיקס, שאין ממש צורך להציג, היא הקבוצה המעוטרת ביותר בהיסטוריה של הכדורסל האמריקאי. אתרי הספורט בעיר אגדיים לא פחות: "פנוויי פארק" של הרד סוקס, והבוסטון גארדן הישן - שנהרס ב-1997, ועד אז גרם לקבוצות יריבות לשקשק עוד בטרם נכנסו לחדר ההלבשה הטחוב שלו - הם בדיוק המטען ההיסטורי שהופך את בוסטון לעיר ספורט מובהקת. למעשה, היו הרבה יותר מדי שנים שבהן זה כל מה שהיה לקבוצות של בוסטון. הישגים אובייקטיביים, איך לומר, היו הרבה פחות שכיחים.

"פעם רביעית שאבי ביטר דורך עליי" (צילום: רויטרס)

בוסטון אכלה קש מקבוצות הספורט שלה במשך הרבה מאוד זמן, ולכל אחת מהן היה נאחס מיוחד משלה. האחרון להישבר, וזה שכנראה מוכר לכם יותר מהשאר, היה של הסלטיקס - האלופה הטרייה שהפכה כמעט בן לילה מחבורה של לוזרים לקבוצה דורסנית שנוגחת בכל יריבה בדרך לאליפות. עוד נגיע אליהם, מילה שלי. אבל קודם, בואו נראה מה בדיוק הסיפור של שתי הצלעות האחרות בשילוש הבוסטוני, שאמנם הספיקו להתאפס על עצמן עוד לפני תחיית הסלטיקס ומציגות הישגים יפים כבר כמה שנים רצופות - אבל סוחבות חבילות יפות משלהן.

באלה הגרביים

הסיפור של הרד סוקס קשור לאחד המיתוסים העתיקים בהיסטוריה של הבייסבול, "קללת הבמבינו", שראשיתו במכירתו של בייב רות לניו יורק יאנקיז ב-1919, וסופו בבצורת תארים שנמשכה לא פחות מ-84 שנה. את הסיפור המלא של הקללה כבר קראתם כאן בעבר, אז לא אטריד אתכם שוב בכל פרטיו. רק אזכיר שבמהלך אותן שנים זכו הרד סוקס להגיע לוורלד סירייס ארבע פעמים בלבד, ובכל אחת מהפעמים האלה חטפו על הראש. פעם פציעה של הכוכב הראשי (טד וויליאמס ב-1946); פעם התעלות של כוכב הקבוצה היריבה (קן גריפי סיניור ב-1975); ובפעמים האחרות סתם גשם או אובך שהופיעו כבדרך נס דווקא במשחקים הקובעים של העונה.

השחוּר של הרד סוקס הוסר לבסוף רק ב-2004, בגמר האזורי מול היאנקיז. הגרביים יצאו ממצב אבוד אחרי פיגור 3:0 במשחק הרביעי, הפכו את כל הסדרה על פיה, ולבסוף זכו בוורלד סירייס בסוויפ מרשים על סנט לואיס קרדינלס. קללת הבמבינו הגיעה לקצה, ומי שלא ראה את שמחת תושבי בוסטון ברגע הזה, באמת לא ראה שמחה מימיו. "פעמוני כנסיות צילצלו בעיירות קטנות ברחבי ניו אינגלנד, ורחובות הערים המו מצפירות מכוניות", התפייטו ב"בוסטון גלוב" למחרת הזכייה. הבעלים של הקבוצה, ג'ון וו. הנרי, אמר כשהוא מוצף אושר ושמפניה: "זה כמו להיות פתאום בתוך מציאות אלטרנטיבית. האוהדים שלנו חיכו כל חייהם לרגע הזה".

בסוף 2007 קיבלו אוהדי הרד סוקס שידור חוזר של פסטיבל הניצחון הזה, כששטפו בקלות את קולורדו רוקיס 0:4 בגמר הוורלד סירייס - אבל עם כל הכבוד להתרגשות של אוהדי הבייסבול, הפטריוטס בכל זאת היו שם קודם. כלומר, מועדון הפוטבול של בוסטון היה הראשון שהתחיל להציג תוצאות יפות ועקביות, ובעצם חיכה ששני החברים מהענפים האחרים יתאפסו על עצמם ויבנו קבוצה מנצחת כדי ללכת על הטריפל-קראון.

"סתם מריחה, הכתבה הזאת" (צילום: רויטרס)

ניו אינגלנד פטריוטס היא כאמור אחת מקבוצות הפוטבול המקצועני הוותיקות באמריקה, אבל האליפות חמקה ממנה בעקביות במשך רוב שנות קיומה. עד 2002 היא רשמה בסך הכל שתי הופעות בסופרבול - מול השיקגו ברס ב-1986, ומול גרין-ביי פאקרס ב-97' - והפסידה בשתיהן. ואז, בתוך ארבע שנים בסך הכל, הפטריוטס לקחו לא פחות משלוש אליפויות: ב-2002, 2004 ו-2005. איך זה קרה? הרבה בזכות ביל בליצ'יק, מאמן ותיק שקיבל את הפטריוטס מידי המאמן הקודם, פיט קרול, בשנת 2000. בליצ'יק מילא במשך רוב הקריירה שלו בעיקר תפקידי עוזר מאמן, וגם בשנותיו כמאמן ראשי לא הגיע להישגים יוצאי דופן. ובכל זאת, בשנה אחת הוא הצליח להטמיע בפטריוטס את אסטרטגיית ההגנה הקשוחה שהביאה להם תואר ראשון כבר ב-2002.

עונת 2007-8 היתה אמורה להיות שעתם הגדולה של בליצ'יק ושל הקווטרבק המהולל שלו טום בריידי, שהובילו יחד את הפטריוטס לעונה סדירה מושלמת ללא אף הפסד - בסך הכל הפעם הרביעית בהיסטוריה של ה-NFL שקרה דבר כזה. אבל לגורל חוקים משלו: דווקא בשנה שהסלטיקס והרד סוקס עשו את שלהן, ואחרי העונה הסדירה המדהימה שלהם, הפטריוטס האיכותיים התפנצ'רו ופישלו בסופרבול מול הג'איינטס - ומול תפיסה בלתי נשכחת של דייויד טיירי, אותה אחת שאלון פנקס עוגב עליה במעלה הגיליון הזה - רגע לפני אורגזמה עירונית שלא היתה כמותה. בכל עיר אחרת היו האוהדים מסתובבים עם האף באדמה מכאן ועד להודעה חדשה, אבל תסמכו על הבוסטונים שהם יודעים למצות את המתוק מהעז.

הדרך המעניינת והאמיצה שבה בחרו הורים, מורים ומאמנים בבוסטון להתמודד עם ההפסד של הפטריוטס בגמר הסופרבול היתה להשתמש בו כדי ללמד את הצעירים דבר או שניים על מהות האנדרדוג, על פרפקציוניזם ועל ספורטיביות. ובכלל, איך להתמודד עם אכזבה בעולם שבו ניצחון הוא חזות הכל. דיברו שם על כך שהטפה בלתי פוסקת לשלמות ולניצחון פוגעת בצעירים, הופכת אותם לאובססיביים, מביאה למפחי נפש ומונעת מהם להתמקד בזוויות אחרות של המשחק, בריאות יותר וחשובות לא פחות.

המשחק הפך לשיחת היום בבתי ספר, ולא מיוזמתם של תלמידים אלא מצד מנהלים ומורים שהקדישו שיעורים לדיון בהשלכות ובתופעות הלוואי של ההפסד. אחדים מהם שיבחו את בריידי, שבירך את הג'איינטס אחרי הניצחון ואיחל להם הצלחה גם בעתיד; אחרים כינו את הפטריוטס "אלופים בכל מקרה", כיוון שעבדו קשה לאורך כל העונה ולא ויתרו לאורך משחק הגמר. בארץ אולי היינו מסתכלים קצת עקום על אנשים שמדברים ומתנהגים ככה בעקבות החמצה כל כך מבאסת של תואר כל כך נכסף, אבל לא בבוסטון. שם לא נתנו לטעמה הקל של ההחמצה להאפיל על שמחת הדאבל העירוני של בייסבול-כדורסל, או לפגוע במה שכל אדם סביר ואובייקטיבי כבר מבין היטב: נכון לעכשיו, בוסטון היא עיר הספורט מספר אחת בארצות הברית.

ועכשיו, אחרי שסגרנו את כל הפינות בענפי הספורט שאנחנו לא באמת מבינים, בואו נראה מה הסיפור של הסלטיקס.

רד איז דד

שלטון הבוסטון סלטיקס באן.בי.איי החל בסוף שנות ה-50, ונמשך לאורך כל העשור הבא. אבל את ההכרה האמיתית קיבלה הקבוצה רק בעידן הזהב של הליגה, בשנות ה-80, כשנכנסו לעסק גורמים מעצימים כמו טלוויזיה וגלובליזציה. כמעט כל העולם אהב את בוסטון של לארי בירד, קווין מקהייל, רוברט פאריש, דניס ג'ונסון ודני איינג'. זאת היתה אחת הקבוצות המענגות בתולדות הכדורסל, עם משחק מסירות שובה עין, פרגון מעורר קנאה וביטחון כמעט עיוור אחד בשני. איפה זה ואיפה הכדורסל האינדיבידואלי והלא חכם שרוב הקבוצות בליגה משחקות כיום. והמאסטר-מיינד מאחורי כל זה, שאחראי אולי יותר מכולם לפנאטיות של אוהדי הסלטיקס, היה יהודי בשם רד אאורבך. 

אאורבך הוא זה שברא את ה"סלטיק פרייד", גאוות היחידה הבלתי ניתנת לערעור של כל אוהד סלטיקס באשר הוא, שהגיעה לשיאה באליפות של 1986 עם קבוצה שניצחה 50 מתוך 51 המשחקים הביתיים שלה בגארדן הישן. באותה שנה הביא הדראפט לסלטיקס את לני ביאס, שהיה אמור להמשיך את קו ההצלחות, אבל האיש מת ממנת יתר של קוקאין עוד בטרם שיחק משחק אחד. באופן די סמלי, כאן התחילו השנים המבאסות של הסלטיקס. אבל רגע, עוד לא מיציתי את החלק היפה: בחירות דראפט מוצלחות ועסקאות ממולחות הביאו לבוסטון במשך השנים אגדות כמו ביל ראסל, בוב קוזי, לארי בירד וקווין מקהייל - שמות שהפכו את הסלטיקס מעוד מועדון בליגה לפרנצ'ייז בעל קסם כה אגדי, שהאוהדים לא נטשו אותו גם בתקופות הקשות. 

אחרי הזכייה של הסלטיקס באליפות האחרונה, ובהברקה יוצאת דופן, הקדישה חברת "ריבוק" פרסומת מיוחדת לרוחו של רד אאורבך. בפרסומת נראה פסל אנושי בדמותו - כולל הסיגר והחיוך המפורסם - כשהוא ניצב מחוץ לגארדן, מוקף באוהדים שמברכים אותו לשלום ומודים לו. בין לבין מופיע הכיתוב It's amazing how a guy named Red can turn a whole city green, וכרגיל כשמדובר באמריקאים, לא נפקד גם מקומה של מלודיה קיטשית ברקע. יכול להיות שבין אוהדי בוסטון, הידועים באמונותיהם הטפלות, אכן יש המאמינים שרוחו של אאורבך היא שמשכה בחוטים וסידרה להם אליפות. אבל האמת היא שיש הסבר הרבה יותר רציונלי לתחיית הסלטיקס, וההסבר הזה עונה לשני שמות: דני איינג' וקווין מקהייל.

איינג' נחת בעמדת הג'נרל מנג'ר של הקבוצה כבר ב-2003, כך שהוא בעיקר מתח את סבלנותם של אוהדי בוסטון במשך ארבע שנים. האוהדים אמנם שמרו לו חסד נעורים מסוים - בכל זאת, היה אחלה שחקן - אבל עם כל עונה נוראית נוספת שתורצה ב"אנחנו קבוצה צעירה שנמצאת בתהליך בנייה", גברו הטענות כלפיו. אומרים שהסיבה היחידה לכך שהתחת של איינג' לא קיבל צורה של נעל כבר אז היתה התמיכה שקיבל מאאורבך, שהמשיך לבחוש בנעשה במועדון ממש עד ליום מותו באוקטובר 2006. אבל אחרי הסתלקותו של אאורבך, ובתום עוד עונה גרועה ב-7-2006 (24 ניצחונות לעומת 58 הפסדים), לאיינג' כבר לא היתה ברירה. הוא הבין שאם הוא לא רוצה שהאוהדים יתלו אותו מתקרת האולם כמו עוד דגל אליפות באוסף הרחב של הסלטיקס, הוא מוכרח לשכוח מבחירות דראפט ומשאר עוללים לא מפותחים וללכת על כל הקופה.

את הטריגר הרשמי לתפנית שלקח איינג' סיפק פול פירס, שנכנס יום אחד למשרד ודרש טרייד אם הקבוצה לא תתחזק מיד ובאופן משמעותי. איינג' בתגובה ישב, חשב ופעל. מה זה פעל: אחרי ששלח את דלונטה ווסט, וולי שצ'רביאק ובחירת דראפט (ג'ף גרין) עבור ריי אלן, הוא פנה לליבו הרחום של האיש שבעבר היה מוציא לו כדורים מהלואו-פוסט לעוד שלשה נקייה, קווין מקהייל. וכנראה שמקהייל היה מושפע רגשית ממותו של אאורבך, כי הוא השיב לאיינג' בג'סטה הגדולה ביותר שסלטיק לשעבר היה יכול לעשות באותו רגע לאוהדי בוסטון: הוא שיחרר בשבילם ממינסוטה את השחקן הכי מוכשר ורעב בליגה, קווין גארנט, בתמורה לנזיד שחקנים (ריאן גומז, סבסטיאן טלפייר, ג'רלד גרין ותיאו ראטליף), ואחד אל ג'פרסון.

מנג'רים של לא מעט קבוצות אן.בי.איי מוכנים להישבע שאילו היו בנעליו של מקהייל, לעולם לא היו מאשרים טרייד כזה, שנוטה בבירור לטובת הסלטיקס. לשונות רבות ציקצקו על הקרבה שבין שני הסלטיקים לשעבר, מקהייל ואיינג', ועל חיבתם היתרה לבוסטון ולאנשיה. הערך המוסף של הטרייד הזה, כך טענו, היה להחזיר את תהילת העבר לסלטיקס. והאמת, זה עבד יותר טוב ממה שהיה אפשר לדמיין. המפלצת התלת-ראשית גארנט-אלן-פירס רמסה את הליגה בעונה הרגילה, עשתה את העבודה גם בפלייאוף בסדרת גמר מרתקת מול הלייקרס, והביאה לתושבי בוסטון אליפות אן.בי.איי ראשונה מאז 1986. איך אומר ההוא? הללויה.

"איפה פה המדור יחסי מינג"? (צילום: רויטרס)

קריית שלושה

בעקבות השנה-פלוס הפנומנלית של בוסטון ערכה רשת ESPN מצעד של "שנות הספורט הגדולות ביותר של עיר כלשהי". את המקום הראשון גרפה לוס אנג'לס של 1988-9, את השני פילדלפיה של 1980-1. בוסטון של עונת 2007-8 הגיעה למקום השלישי עם הניצחון של הרד סוקס בוורלד סירייס, אליפות ראשונה אחרי 22 שנה לסלטיקס, ועונה מושלמת ללא הפסד לפטריוטס, שהיו רחוקים דקה אחת מזכייה בסופרבול. אם הפטריוטס היו מנצחים בסופרבול, בוסטון היתה זוכה ב-2008 לטריפל מדהים ומטפסת לראש רשימת כל הזמנים. השאלה המתבקשת היא האם העיר מסוגלת לשים את הפקשוש הזה מאחוריה, ולהגשים את הפנטזיה הספורטיבית הגדולה הזאת ב-2009 - והתשובה, לפחות בינתיים, היא שהסיכויים שלה לא נראים משהו.

נכון לסוף דצמבר, לפחות ענייני הכדורסל נראים מצוין. אנשים מתחילים להאמין שהסלטיקס הם אולי הקבוצה המוצלחת ביותר בתולדות המשחק, ואם יישארו בריאים, יהיה קשה למנוע מהם ריפיט. בגזרת הרד סוקס התמונה מעט יותר קודרת: הם סיימו עונה לא-מי-יודע-כמה עם הפסד בסיבוב השני של הפלייאוף לטמפה ביי, וקיים סימן שאלה גדול סביב הקבוצה והיכולת שלה לשחזר את ימי האליפות ב-2009. כרגע, וזאת מילת מפתח בספורט, יש קבוצות טובות ממנה. ומה באשר לפטריוטס? ובכן, עונה מושלמת כבר לא תהיה להם. נכון לזמן כתיבת שורות אלה, יש להם כבר חמישה הפסדים ב-15 משחקים, והם מדורגים רק במקום השביעי ב-AFC. העונה המושלמת, שבמהלכה עשו בית ספר לפוטבול לכל יריבה עד לגמר, היא עכשיו זיכרון מטושטש, והסיכויים לזכייה באליפות השנה נראים קלושים.

הטריפל קראון כבר היה ביד של בוסטון, עד שבא דייויד טיירי וקילקל את החגיגה. יכול להיות שהיא לעולם לא תגיע קרוב יותר אל השילוש הקדוש, אבל האמת היא שאין חשיבות אמיתית לחותמת הרשמית של שלוש משלוש. לא בעיר שחיה ככה את הספורט שלה, עם תארים או בלעדיהם.