גיליתי כיף חדש: בילוי עם ידידים סטרייטים
לשבת איתם ולהסתכל על בנות שעוברות. יש משהו חביב לאללה בשיחות הבלתי מזיקות על כמה יפה היתה מי שעברה עכשיו ברחוב, מה היא לבשה, ולמה בשם אלוהים ללכת עם מיני בקור הצורב. אולי זו התרופה נגד סטרייטופוביה?
למשל, גיליתי שאחד הכיפים היותר גדולים בחיים זה לשבת עם ידידים סטרייטים ולהסתכל ביחד על הבנות שעוברות. יש משהו חביב לאללה בשיחות האלה, הבלתי מזיקות, על כמה יפה היתה מי שעברה עכשיו ברחוב, מה היא לבשה, ולמה, בשם אלוהים, ללכת עם מיני וגרביונים דקיקים בקור הצורב הזה.
הם נוטים להיות מאוד מקבלים ומאוד מחבקים
הידידים הסטרייטים שלי הם כיף חדש. באופן מפתיע, על פי רוב אני לא נתקלת בהומופוביה ישירה. רוב האנשים, ובעיקר הגברים שסביבי, נוטים להיות מאוד מקבלים ומאוד מחבקים. היה אפילו אחד שכתב לי מייל בעקבות הטור הזה שלי וממש חימם את הלב בקבלה ובהכלה המוחלטת שלו.
הגברים הסטרייטים שיוצא לי להכיר בזמן האחרון בכל המקומות בהם אני נמצאת הם אנשים אכפתיים, ישרים ומקבלים הרבה יותר מכפי שניתן לשער. חלקם עדיין לא מבינים מה העניין הזה, עם הזכויות ומה בעצם חסר לנו כקהילה, אבל הם כן מכבדים אותי, את דעותיי ואת הזוגיות שלי.
ההומופוביה לא מתה, אני עדיין נתקלת בה במקומות רבים. אפילו במכללה השבוע העירה לי מישהי שלומדת איתי ש"הומואים ולסביות זה קטע מעצבן ולמה הם חייבים לעשות כל כך הרבה רעש". היא לא ידעה שאני לסבית, וברגע הבא יצאתי מהארון מולה, רק כדי לסתור את התיאוריה.
היא כמובן מיד התנצלה על ההערה והביעה תקווה שלא פגעה בי – וכאן בדיוק מתחיל הטור הזה.
"סטרייטופוביה" או קטע של אי הבנה?
אני מודה במידה לא מעטה של בושה, אחרי הרבה שנים בביצה החמימה והקהילתית למדתי להסתכל בחשדנות מה על סטרייטים. סוג של "סטרייטופוביה", שהתעצמה בייחוד לאחר הדקירה ב-2005 ואירועי 2006/7 בירושלים, לאחר המצעדים והמהומות, מכתבי הנאצה ושאר גילויי השנאה. אבל רוב האנשים, מסתבר לי באחרונה, ממש לא רוצים לפגוע, ממש לא מתכוונים ליצור עבורי קשיים – לפחות, לא פנים אל פנים.
ייתכן שמאחורי הגב אכן רוחשות נשמות טובות כאלה ואחרות במטרה לפגוע, אבל אני מאמינה בכל ליבי שלרוב מדובר בבורות בלבד, לא ברוע. רוב האנשים אינם רוצים להזיק לאף אחד, ומאויימים בעיקר ממה שאינם מבינים. אני לא לגמרי מבינה מערכות יחסים סטרייטיות, ועל כן הפכתי חשדנית מעט כלפי סטרייטים שאני לא מכירה מספיק. זה כנראה קטע של אי הבנה, ואני בטוחה שתחושת שני צידי המתרס שנוצרה בקהילה עקב המהומות סביב מצעד הגאווה בירושלים לא סייעה לה.
אני יודעת שיקומו קולות בתוך הקהילה שיגידו שאני מנסה להתנחמד כלפי הממסד הסטרייטי-שוביניסטי-לאומני-הומופובי, אבל אני מעדיפה לראות בני אדם גם מעבר להגדרות. זה לא הוגן, מבחינתי, לטעון שמאחורי כל נטייה, גבול, מין, צבע, דת, לאום יש בני אדם כמוני וכמוכם, אבל לא לתת את אותו הקרדיט לסטרייטים – שמהווים 90% מהאוכלוסיה.
ליצור דיון גם מבלי להיות משני צידי מתרס
בניגוד לדעות כאלו ואחרות, לא כולם הומופובים, לא כולם רוצים ברעתנו, לא כולם מתעניינים אפילו בענייני הזהות בהם מתלבט חלק קטן מהקהילה. רוב הקהילה הגאה אינו גאה בכלל, אלא נמצא בארון. לא רק הומופוביה משאירה אותם, שם כי אם גם התחושה של שני צידי מתרס, והרבה שנאה באמצע.
אפשר ליצור ויכוח ודיון גם מבלי להיות משני צידי מתרס, מוכיחה מכללת דוד ילין, המכללה שלי, בה יש יהודים, ערבים, דתיים, חילונים, סטרייטים, וכמובן – עשרה אחוזים שרובם בארון. אלו מאיתנו שלא מנידים ראש זה לזה מידי בוקר ונפגשים גם באירועים קהילתיים. אנחנו לא ממש הרבה שם, אבל אני די בטוחה שמתחת לפני השטח מסתתרות להן שם עוד לסביות, ובוודאי יש גם בי, טרנס, וגם לא מעט הומואים. אבל הארון קטן בהרבה מהשונות הכללית הרבה שיש במכללה שלי. כולם מקבלים את כולם, ומי שרוצה לראות שלום אמיתי, שיבוא לראות מה הולך אצלנו במכללה.
בסופו של דבר, כולם שונים. אף אחד מאיתנו לא זהה לאף אחד - ותודה לאל על כך. בשנות ה-50 גילה החוקר הנודע אלפרד קינסי שהשונות היא המאפיין היחידי של המיניות האנושית, ולא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שכך הוא גם בעניינים נוספים – דת, דעה פוליטית, נטייה מקצועית, אופי ושאר מרכיבי אישיות האדם. ביום שנקבל את זה, לכולנו (גאים, גאות, ארוניסטים, סטרייטים, וכל מי שלא החליטה עדיין מה היא בעצם) יהיה קל יותר. אין אחדות, גם אם לפעמים מתארגנים מסביב למטרה אחת, כמו נניח במקרה של הקהילה הגאה.
לפנייה לכתב/ת 
