"כן, אה?" היה אחד ממטבעות הלשון הקצרים, המדויקים והכה מאפיינים של סדרת הדרמה "הבורגנים". איכשהו, אותו מטבע לשון שהוא סוג של תשובה הטומנת בחובה הזדהות, ובעצם טומנת בחובה סוג של אטימות, ואיזושהי אפיסות של שפה, שיקפה בצורה הכי קולעת, עגומה ומעוררת חמלה את המצב הבורגני. היא תמיד נשמעה עייפה, דואבת, אבל יחד עם זאת הכי אותנטית ומשקפת את מצבנו הקיומי.
התסריטאי הראשי של הבורגנים, אסף צפור, שגם אחראי לחלק מהמערכונים הקלאסיים של "החמישייה הקאמרית", ממשיך את קו ה"כן, אה?" שלו בספר פרוזה ראשון, "המחוננים". זה לא רק בגלל שהביטוי מבליח שם לפרקים, אלא יותר מכך - צפור שוב מציב בפנינו את אותה מראה מרה, עגומה, מצחיקה ועצובה לחיים שלנו, לחיים של אנשים בני 20 עד 40, לחיפוש הדרך התמידי שלהם, לבלבול והאובדן בתוך עולם של עודף מידע ונורמות חברתיות, לאטימות הבלתי נשלטת שלהם, ובעיקר למירוץ החיים המטורף שאין להם ברירה אלא להשתתף בו.
"הבורגנים". אטימות בלתי נשלטת
מירוץ שאנחנו כל כך עסוקים בלשרוד בו, שלרגע אנחנו לא מסתכלים לצדדים. צפור בעצם לא מראה לנו את הצדדים, הוא לא מציע פיתרון, הוא משקף מצב כהווייתו, הוא כאילו אומר: כאלה אנחנו, כאלו נהיה. אנחנו טרודים, טרוטים, מעוררי רחמים, אבל גם מעוררי חמלה והזדהות. וכשאנו מביטים בעצמנו דרך אותה מראה, על פי רוב כל מה שיש לנו לאמר על מה שאנחנו רואים הוא: "כן, אה?"
הדמויות של צפור הן דמויות מהחיים של כולנו, לא גדולות מדי, לא קטנות מדי, דמויות יום יומיות. הן מנהלות את הקונפליקטים המוכרים של הגשמה עצמית אל מול חיי משפחה, של רילוקיישן בחו"ל כסוג של אוטופיזם, של מעורבות פוליטית אל מול תלישות מודעת לעצמה, של מאבק חסר תוחלת בעד שיירי האמנות האותנטיים אל מול הריאליטי הבולעני. הן רוצות אושר, הן רוצות כסף, הן רוצות למצוא את עצמן לא במובן הרוחניסטי בהכרח. הן תמיד רוצות משהו, ולא תמיד יודעות מה הן רוצות.
המונולוגים שהוא שם להם בפה, כמו למשל בסיפור "האופה האיטלקי" או ב"הבן אדם שנהיה ממנו", הם כאילו הכניס רשמקול לתוך התודעה שלהן. מונולוגים חדים, עילגים במודע, שנונים, מלאי חיים ומצחיקים. אפשר בהחלט לדמיין את רמי הויברגר, קרן מור או מנשה נוי מדקלמים אותם.
ב"אופה האיטלקי" אימא לילד קצת אלים פוצחת במונולוג עבור מאזינה לא ברורה, לאחר שאיזו שמאלנית הותירה בה עצבנות. היא כנראה עומדת באיזה גן ילדים ואומרת בין היתר: "אין לי כוח יותר, אני מרגישה שפשוט גנבו לי את החיים. כל מה שאני רוצה זה שיעזבו אותי בשקט, ואי אפשר במדינה הזאת שיהיה לך קצת שקט, אולי זה הופך אותי לאישה קטנה, אבל אם ככה, רוב האנשים בעולם הם אנשים קטנים.."
ואחר כך היא ממשיכה: "אני במפלגת האנשים הנורמליים, ואם זה אומר שאני צריכה לפעמים לעצום עיניים ולהגיד שיש דברים שאני לא רוצה לראות בשביל לשמור על נורמליות, זה בסדר. רוב העולם חי כמוני. האיכר הסיני, המהנדס היפני, הרופא הקנדי, הבנקאי השוויצרי, המזכירה הצרפתייה, מדרכית הכושר האמריקאית, האופה האיטלקי. אנחנו הרוב, ואלה שאין להם את זה רוצים להיות כמונו" (עמ' 33-34).
יש משהו על גבול הגאונות באופן בו הוא שוזר מונולוג פועם, יחד עם הומור נונסנסי עדין ומטמיע בתוכן איזו אמירה כואבת, הומוריסטית, אפילו חברתית. הוא מתחבר במונולוגים שלו לכל מיני סוגים של ישראליות, אבל בדרך כלל זו ישראליות גוש-דנית כזאת, לא תל אביבית בועתית, ישראליות של סטארט אפ לא כמיזם עסקי אלא כצורת חשיבה קיומית, ישראליות של זוגות צעירים. צפור מפצח את הקוד הגנטי של הטרמינולוגיה שלהן ומעלה את אותו חיוך, את אותה אנחה ואת אותה התפעמות מהיכולת שלו לצלם אותנו מבפנים.
אבל אותם מונולוגים הם לא כל מה שיש בספר. צפור מוכיח שהוא גם יודע
לספר סיפור. לא כל הסיפורים בספר צורבים ומפעימים. יש כמה כמו "איקאה" או "ענן" שהם מעט פחות טובים, אבל זה מובן. יש 15 סיפורים וסיפור הנושא "המחוננים" הוא הארוך ביותר.
אמנם ז'אנר הסיפור הקצר נמצא בדעיכה, ויש המקטלגים אותו כבר בארכיונים של הניינטיז כאיזו סוגה נוטפת טחב, אבל סיפורים כמו "גיימרים", בו מתוארים חייהם של חברי קבוצת שחקני מחשב, או למשל "בתיאטרון" בו חבורת שחקנים מתבצרת כמחאה על הצגה בינונית שהועלתה, הם כל מה שסיפורים קצרים צריכים להיות. מותחים, מבריקים בכתיבתם, מדויקים ומוכיחים שצפור הוא לא תסריטאי שהחליט לכתוב ספר, אלא סופר מן המניין וסופר איכותי.
המחוננים/ אסף צפור, הוצאת זמורה ביתן, 238 עמוד
