"אדם וסופי" של יניב איצקוביץ' עוסק בין היתר בצילום, לכן אפשר לומר שהספר הוא כמו תיק עבודות לא ברורות; מצד אחד תמונות יפות, מצד שני צילומים חסרי פשר. מצד אחד רצפים מעניינים, מצד שני התפלספויות מסורבלות. בסך הכל מדובר ברומן חצי מעניין, אבל בכל זאת כזה שנכתב על ידי סופר מאוד מוכשר.
אפשר לכנות את הרומן כ"סיפור אהבה עם ציר מתח בלשי", אבל אפילו את זה יתקשה הקורא להבין מתוך עשרות עמודי הפתיחה המבולגנים, המאכלסים חוקר כלשהו, מסַפר שלפעמים מדבר בגוף שני ולפעמים בראשון, אישה ועוד מישהו ששמו מלאכי. על מה החקירה? מיהן הדמויות המדוברות? ממש לא ברור. הסופר נוטה לטשטש בשאננות מכוונת את העניינים.
איפשהו בעמוד 33-34 נפתח פתאום רצף סיפורי אחר על מישהו שמתאהב במישהי, וזהו דווקא רצף בהיר, חושני לעתים, עם דימויים קצת מפוייטים מדי בנוסח "כמה רגעים שכבה תחתיו ונשמה דרך כל האיברים שפינה מגופה".
ברצף הזה נמצא בהחלט קטעים שיעוררו בנו ריגוש קל, בנוסח המונולוג שמשמיעה חברתה הנשואה של הגיבורה סופי, בעלת מסעדה כבת 40 שהחלה פתאום לפנטז על גברים אחרים: "רק איתך אני יכולה לדבר ככה, אבל אני ממש חרמנית, סופי, אפילו על כאלה שסתם נכנסים למסעדה ונראים טוב. אז אני מתרחקת מהם, את יודעת, שלא יהיה אפילו מצב או חצי מצב, אבל אז אני מרגישה כמו השובר גלים של עצמי, והגלים גבוהים, סופי".
"הגלים גבוהים סופי" (צילום: AP)
לכך מצטרפות מעת לעת הערות מפתיעות, למשל על הגיבורה-הצלמת שאיבדה את מגע הקסם בצילומי חוף הים ו"פתאום נדמה לה שהים הוא הצלם והיא-עצמה התמונה". למה לא, בעצם? אולי הים באמת מצלם אותנו לא פחות ממה שאנחנו מצלמים אותו. האפשרות הפילוסופית הזאת מקסימה בכל מקרה.
סיפור העלילה, המתגלה כאמור בדרך מעוכבת מדי, הוא על צלם עיתונות שנפרד מאשתו הצלמת (הם "אדם וסופי", כשם הרומן), ונמצא ירוי בנסיבות מסתוריות יחד עם ידידו ומורהו הרוחני, עבריין שהצטיין בצבא והפך בהמשך לרב עד שהתפקר והיה לפילוסוף רחוב.
אותו צלם הפך לצמח לאחר שנורה (חברו הפילוסוף נהרג), אבל הכרתו ממשיכה לפעול והוא אחד המספרים המרכזיים בטקסט הרב-קולי הזה. מספר אחר הוא החוקר שמנסה לפענח את פרשת היריות דרך גיבורים-מספרים נוספים, בהם אביו הזקן והרודני של הצלם הפגוע, המחזר החדש של אשתו לשעבר ועוד.
לצד הערפול העלילתי, ספוג הספר גם באיזו התפלספות מפוטפטת. נמצא כאן הגיגים בג'ינס דוגמת "זמן זה מיכנס משתפשף במיכנס כשהיא הולכת", ודוגמת "כמה מהר חובר הזמן לחברו הטוב, המקום, שני משתפי פעולה, מלשנים, בוגדים, מפקירים שני אנשים לאותו מקום באותו זמן".
העובדה שאיצקוביץ' הוא דוקטורנט לפילוסופיה המעריץ את ויטגנשטיין (נושא הדוקטורט שלו), בהחלט ניכרת בטקסט, הן באזכורים ישירים מהפילוסוף האוסטרי והן במבנה הטלאים ("ספר זה הוא בעצם רק אלבום תמונות", כתב ויטגנשטיין על "חקירות פילוסופיות" שלו, בפיסקה שאיצקוביץ' אימץ כמוטו לספרו).
עוד נמצא כאן טענות מתחכמות, מעגליות וטרחניות כגון "הדת הממוסדת מתכחשת לעובדה שלאדם אין יכולת להאמין באופן מוחלט, שהרי איש אינו יכול להאמין במשהו שלא יוכל לבססו על מושגים אנושיים". מה פתאום? הרי הנביאים למשל גילו את אלוהים מחוץ לגדר הטבע והניסיון האנושי.
"ספר זה הוא רק אלבום תמונות", ויטגנשטיין (צילום: Gettyimages)
לא במקרה הפילוסוף המייצג את צד ההגותי בספר הזה אינו בדיוק מאמין באלוהים אלא בישות המכונה "אֵל" - מישהו שברא את העולם ברשלנות, שהתחיל טוב עד ש"נקלע למשבר יצירתי" וכיוצא באלה אמירות מוכרות. ובכל זאת, גם בדיבור המתלונן הזה על אלוהים יש עניין מסוים.
למרות נטייתו הפיוטית המסוימת, מאזכר איצקוביץ' בספרו את נתן אלתרמן מתוך איזו הסתייגות בורה, גסה אפילו, כשאביו של הגיבור מספר איך ראה ב"כסית" את "אלתרמן... והחברים שלו שישבו מסביבו כמו האלים של האולימפוס וקשקשו על שירה סימבולית ועל העיר של הכוכבים בחוץ". בהמשך מספר אותו זקן איך הם "זוללים קישקע או דג מלוח והשומן מטפטף להם על הסנטר". "מקשקשים", "זוללים", "שומן מטפטף" - ככה לא כותבים על אלתרמן.
באשר לתעלומת הרצח המהלכת לאורך העלילה - לא נגלה כמובן את פתרונה, אבל נאמר רק שהפתרון קשור בהחלט לעמדותיו הפוליטיות של איצקוביץ - קצין קרבי לשעבר ביחידה מובחרת ששינה את טעמו והפך בהמשך לאחד מיוזמי מכתב הסרבנים לשירות בשטחים ב-2002.
בקיצור, לא בדיוק ספר מלהיב ולא בדיוק הפתעה מרהיבה, כפי שניסו להציג את הדברים כמה
מקורבים. לא יעזרו גם המלצותיו החמות של העורך מנחם פרי, המדבר בגב-הספר על "קרנבל של ז'אנרים" ויוצא נגד "הלפיתה הפשטנית של סיבה ותוצאה". משמע, מי שלא אוהב את הספר הזה, הוא פשטן, שמחפש (אבוי) קשר בין סיבה לתוצאה. מה לא בסדר בקשר הזה?. האם זה סוג של איום של מנחם פרי על הקורא או על המבקר, שהתייגעו מאוד בקריאת החלקים המבולגנים בספר?
"אדם וסופי" מאת יניב איצקוביץ', הוצאת הספרייה החדשה, 428 עמ'
