ברוס בעל החלומות

אי אפשר להתייחס לאלבום החדש של ברוס ספרינגסטין, "Working on a Dream" בלי לומר משהו על התקופה המוצלחת שעוברת עליו: מלבד האלבום וההופעות הרבות, התייצבותו מאחורי המועמד הדמוקרטי ברק אובמה הוכיחה עצמה כהימור מנצח. ספרינגסטין תמיד היה אמן פוליטי, וההתקפות שלו על ממשל בוש פגעו בו בקרב קהל השמרנים. עכשיו, יחד עם אובמה, הוא נמצא בלב הקונצנזוס.

כל זה אולי מצוין לספרינגסטין האיש. השאלה היא כמה זה טוב לספרינגסטין הזמר והיוצר. האזנה לאלבום האולפן ה-24 שלו מעלה תשובה מעורבת. ההפקה עשירה, ואפשר לשמוע שם השפעות של רוי אורביסון ויוצרים אחרים שקרובים הרבה יותר לפופ מאשר לרוק. האי סטריט בנד, להקת הליווי המאוד ותיקה שלו, עושה עבודה מעולה כרגיל, והקול של ספרינגסטין חזק ובוטח.

ספרינגסטין. לא רוק צווארון-כחול אופייני (צילום: Danny Clinch)

הבעיה היא שהבוס מרוצה מדי. הוא נשמע מאוהב, זחוח, שמח. מה לעשות שספרינגסטין תמיד היה מוצלח יותר כשהשירים שלו הציעו קוקטייל של רעב, ייאוש וקמצוץ של תקווה, כשהם דיברו על החלום האמריקאי שמתנפץ על קרקע הבטון של המציאות. בעשור האחרון היו אלה הפחד והאבל אחרי הפיגוע במגדלי התאומים, ואחר כך המלחמה בעירק, שהוציאו ממנו את המיטב כיוצר. ב-"Working on a Dream" האש הזו לא קיימת.

זה לא שהאלבום רע, או שאין בו שירים מוצלחים ממש. "What Love Can Do" הוא טור דה פורס של הבוס ו-"Good Eye" מלוכלך ובועט. גם השיר הפותח, "Outlaw Pete" הוא מפתיע ומידבק, גם אם לא ממש רוק הצווארון-הכחול הרגיל של הבוס. מדובר במין אפוס מערבוני חצי קומי (על שודד אגדי שבגיל חצי שנה כבר שדד בנק, בחיתול ורגליים יחפות) שהיה מתאים יותר לג'וני קאש, אם היה עדיין מסתובב על הצד הנכון של הקרקע. זה שיר בומבסטי - אורכו 8 דקות ויש המון כלי מיתר שממלאים את הזמן הזה -  אבל פתאום, אי שם לקראת האמצע, מייללת לה מפוחית לגמרי ספרינגסטינית, שמזכירה את "נברסקה", האלבום הכי מינורי של הבוס. ההפך המוחלט מהאלבום הזה.

ספרינגסטין עם מיקי רורק. כוכבי ענק בשנות ה-80 (צילומים: רויטרס)

זה אולי האלבום הכי לא פוליטי-חברתי שלו, אלא אם תתעקשו על פרשנויות מרחיקות לכת לשירים כמו "מלכת הסופרמרקט", שיר אהבה לקופאית במקום שבו "שורות על שורות של חלומות מחכים לך". ביקורת על חברת השפע? אולי. לא ברור. באלבומים הקודמים שלו לא היה צריך להתאמץ לחפש מסר כזה. השירים פשוט בעטו אותו ישר לפרצוף.

השיר הכי טוב באלבום הוא כנראה רצועת הבונוס, "The Wrestler", שיר הנושא שכתב ספרינגסטין לסרט "המתאבק" עם מיקי רורק. זה תפור עליו: בלדה שקטה, עירומה מהפקה בומבסטית, על הלוזר שהחיים הביסו אותו, אבל רק כמעט. קשה להימנע מההקבלה: הסרט מספר על מתאבק ששיא הקריירה שלו היה בשנות ה-80, ומנסה עכשיו לבצע קאמבק. מי שמגלם את הדמות, מיקי רורק, היה כוכב ענק בשנות ה-80, ומקיים עכשיו סוג של חזרה למרכז הזירה. וספרינגסטין? גם הוא הגיע לשיא אי אז באותו עשור, ונמצא בתנופה מחודשת.

בטקס ההשבעה של אובמה. שניהם עתה בלב הקונצנזוס

אבל ההקבלה לא הוגנת לגמרי, וגם לא מדויקת: ספרינגסטין לא הביך את עצמו מעולם בניסיון להפוך למשהו אחר ממה שהוא. גם כשהוציא אלבומים פחות מוצלחים, הוא שמר על היושרה האמנותית שלו. "Working on a Dream" לא חורג מהקו הזה. מדובר באלבום ראוי, משהו שמעריצי ספרינגסטין לא יתאכזבו ממנו. אבל לא ביצירת מופת, בטח לא במשהו שמתקרב לאלבומים הראשונים הגדולים של האיש וכנראה גם פחות מוצלח מ-"The Rising" ו-"Magic".