חמלה, זעם ומה שביניהם
התערוכה "חמלה וזעם" החלה לקרום עור וגידים עוד לפני המלחמה בעזה, אבל האירועים האחרונים נתנו לה משנה תוקף, ואולי לקחו אותה למקום בו לא רצתה להיות. טלי כהן גרבוז מסתובבת בגלריות
"התערוכה הזאת נעה בין הציר המשפחתי ללאומי. התחלתי לעבוד עליה לפני שלושה חודשים, עוד לפני המלחמה בעזה. כשסשה סרבר מציג את רהיטי הילדים השרופים, זהו חדר הילדים של כולם. לא מדובר דווקא בעזה או בשדרות", כך אומרת רונית ידעיה, אוצרת התערוכה "חמלה וזעם" בגלריה מנשר. להלן מספר תובנות על "חמלה וזעם":
עבודה של מאיה כהן לוי מתוך התערוכה (כל התמונות באדיבות גלריה מנשר)
1. עיישה אל-קורד היתה ילדה הפלסטינית שעינה נפגעה מכדור גומי באינתיפאדה הראשונה. היא נחרטה בזיכרון כי הצלם מיכה קירשנר צילם אותה ואת אמה בצילום מגזיני נקי, ממוקד מטרה, שהתפרסם בכתב העת היוקרתי "מוניטין". הצילום הפך לגרסה הפלסטינית - מוסלמית לסצנת הפייטה (חמלה) הנוצרית, מבוימת ומצולמת בידי צלם יהודי. הצילום לא מזמין קריאה של התערוכה "חמלה וזעם" כתערוכת מחאה פוליטית רגילה.
2. האמנים המשתתפים בתערוכה הוזמנו להציע עבודות שקשורות לחמלה, או לזעם, או לשניהם. יש ביניהם ותיקים וידועים ואחרים שמציגים לראשונה. ביניהם: גבריאלה קליין, פיטר יעקב מלץ, עילית אזולאי, בות'ינה מילחם, מאיה כהן לוי, פטמה אבו רומי, אפרת אורנשטיין, אילת השחר כהן, סשה סרבר, גליה יהב, רועי צ'יקי ארד, בועז אהרונוביץ'. סך הכל, מדובר בהרבה משתתפים נטולי הקשר ברור זה לזה. הם מתחברים דרך הסיפור האישי. דרך הביטוי הוויזואלי.
3. הצילום של מיכה קירשנר הוא כבר בגדר אייקון; הוא נוסד מראשיתו להיות אייקון מושלם, מבוים לעילא, נקי ומרוקן. הסביבה בה הוא נמצא בתערוכה מעניקה לו חיים חדשים. האיזור התחום שבו הוא נמצא הוא "חדר הילדים", המכיל דימויים שונים הקשורים בילדות ובפגיעה בה.
אילת השחר כהן מציגה שם את תמונת עצמה בגוף בבושקה, שבמרכזו אותה דמות בובה-תינוקת. מול יחסי אם-בת מציגה עילית אזולאי את הצילום המצוין "אמנון ותמר" - שתי דמויות עמומות - צילום שיכול היה להיות בז'אנר אלבום המשפחה, אלמלא סכנת ההיעלמות שמאיימת על המצולמים.
"תמונת עצמה בדמות בבושקה". העבודה של איילת השחר כהן
4. בחדר הילדים נמצאים גם הרהיטים השרופים של סשה סרבר. סרבר מפליא לעצב דימויים מקלקר צבוע שחור, שנראים כמו שרידי חיים חרוכים. על הרצפה מונחים שברי רהיטי חדר ילדים, ביניהם שלד מפוחם של סוס עץ שכבר הוצג בעבר. זו לא תגובה למלחמה שעברה כאן כרגע, אלא יותר מטאפורה למשהו על הפגיעה של בני אדם בילדיהם, על פגיעותם של ילדים.
5. לפני עשר שנים התפרסם בכתב העת 'סטודיו' מאמר של רונית ידעיה שנקרא: "דובוניות אכפת לי". המאמר, שהתייחס למספר אמניות בינלאומיות ידועות ומוכרות, הציג את אופציית החמלה. לא עוד האופוזיציות הפמיניסטיות השגורות של גברים מול נשים במאמץ לשיוויון. במקום זה טענה רונית ידעיה בזכות החמלה כהצעה לסדר יום אחר. החמלה, ולצידה כעס משוחרר, כהצעה נשית עם כוח, מול סגירות גברית הקשה ("האופציה הביטחוניסטית" כהגדרתה).
6. אופציה ביטחוניסטית היא "מושג בטן", ובכל זאת ברור שמדובר במשהו ישראלי - רמבואי שהתערוכה מנסה לקעקע. אפשר לראות את זה בציורים של מיכל שמיר, המציגה אצבעות עדינות שעלי כותרת נמשכים מהן כמו כנפי פרפרים. מקצות האצבעות זולגות טיפות דם כמו לכה של ציפורניים.
הרהיטים השרופים של סשה סרבר
7. אי אפשר להתעלם מהדמיון בין השם "חמלה לזעם" לשם סרטו של אבי נשר מ-1984 "זעם ותהילה". הסרט נכתב כמותחן אפל שמתרחש בתקופת המנד"ט הבריטי. כמו התערוכה, גם הוא ניסה לפענח את המצב דרך מורכבותם של שחקני המשנה שבזירת ההתרחשות. כמו התערוכה, גם הוא קיבל קריאה אחרת, קוטבית, בגלל האינתיפאדה שפרצה סמוך להופעתו.
"כל הספרים שלי עוסקים בפוליטיקה ובקול הנשי", אומרת ידעיה. "נשים שלא יכולות לדבר בתוך
השיח הפוליטי ובמקום זה הן מדברות במשפחה. בכל אופן, בתערוכה הזאת השתדלתי לא להצטמצם באלמנט הנשי, אלא לתת פתחון פה לאמנים שרואים את המצב באופן מורכב יותר".
"חמלה וזעם" – תערוכה קבוצתית בגלריה של בית הספר 'מנשר' בתל אביב. אוצרת: רונית ידעיה. עד ל-19.2
לפנייה לכתב/ת 
