מה עושה חרדי בכנסת החילונית

מה יש לחרדים לעשות בכנסת, או "כנסת המינים" (הכופרים) כפי שהיא מכונה "בחיבה"? אתם יודעים מה? שאלה טובה!

עם פטירתו של ח"כ אברהם רביץ, מראשיה הבולטים של הנציגות החרדית בכנסת לדורותיה, שבה ועולה סוגית הקשר הלא קדוש שבין החרדים לבית המחוקקים. זהו סיפורה של השותפות הפרלמנטרית שלא הייתה אלא אילוץ. כשבמקביל, בחדרי חדרים, דיברו בלחישה על הכורח "להיות שם" בשביל היהדות. ולו רק כדי למנוע את הכחדתה של מראית העין יהודית במדינת ישראל.

כך קרה שראשיתם של החרדים "בכנסת המינים" החל בעיקר כתופעת לוואי עגומה. היהדות החרדית של ראשית מדינת ישראל העדיפה להסתגר בד' אמותיה ולהשאיר את המשחקים הפרלמנטרים "לציונים". אך אט אט חלחלה ההבנה "שמי שלא שם לא קיים". הציבור החרדי הבין שאם הוא רוצה להשפיע על צביון החיים בארץ המתפתחת, מוטב לו כי ינטוש את עמידתו במגדלי השן בישיבות ויחבור לבית המחוקקים הישראלי. שם קמה לתחייה, "האומה הישראלית החדשה".

או אז, החלו קרבות האיתנים על הסטאטוס קוו ."כפיה דתית" הייתה הביטוי הרווח על שפתי הציבור החילוני כשדיברו על החרדים. ממש כמו "הסחטנים והטפילים" של ימנו. ואתם יודעים מה? זה היה טוב, טוב מאוד אפילו.

העובדה שהחרדים סירבו לעשות "הנחות" בענייניי דת מהותיים כנישואין וכשרות באה מתוך מחשבה אמיתית על כלל הציבוריות הישראלית. גם אם לא נשאה חן בעיני הציבור החילוני שלא אהב את "דחיפת האף". באמצעותם נחסכו לנו אלפי ממזרים אשר היו קורעים את האומה לשנים, או קיבוץ גלויות של רבבות לא יהודים בעקבות חוק השבות. בבסיס ההתרסה החילונית נשארה הידיעה, כי למרות האי נוחות "מההתערבות הבוטה", היא נעשית מתוך כוונה טובה גם אם לא מובנת או מקובלת.

כך, לתוך הקלחת הרוגשת הזו, נכנס ח"כ רביץ כח"כ צעיר. איש ניגודים ייצג היטב את התפיסה החרדית של אז, של אנחנו כאן למען הכלל. כמו גם חברותו בלח"י, הוא לא ויתר על עיסוק בציבוריות הישראלית על כל צדדיה. ולא בחל "ללכלך את ידיו" גם בנושאים שלא קשורים ישירות אליו ואל מגזרו. החל מחברות בוועדה למאבק בנגע הסמים וכלה כפעיל אקטיבי בנושא הרשות השנייה לרדיו וטלויזיה. והתגלה כאיש מאבק אמיתי על שלטון טוהר המידות והניקיון הציבורי. זה היה רביץ. איש שבא לעשות למען הכלל ולא למען מחנהו הפרטי.

למרבה הצער, אנו בעידן בו בית הנבחרים הישראלי הפך לזירת התגוששות מכוערת על סעיפים וחוקים, דפיו מוכתמים בקריאות ביניים וקריאות גנאי. גם הנבחרים החרדים, חבריו למפלגה של רביץ, שינו עורם. השילו מעליהם את כסות הכלל. התוצאה:

פחות "כפיה דתית", יותר פשרות במאבק על זהות יהודית. ועיקר העיקרים, לחימה אישית קהילתית לטובת תקציבים פרטניים כאלה ואחרים.

למרבה הצער מתברר בדיעבד כי גם "בסוגיות עקרוניות" של מחלוקת, אפשר גם אפשר לפתור הכול, במחיר נזיד עדשים מגזרי. המדיניות החרדית החדשה בכנסת היא אנחנו כאן בשביל עצמנו. בדיוק כמו הגמלאים, ישראל ביתנו ושאר המפלגות המגזריות שצצו. היום, כבר אין בושה לדרוש את המגיע לי ולבוחרי, אלה דרישה לגיטימית של נבחרי ציבור. וכך בדיוק נולדה לה "הסחטנות החרדית".

אז מה באמת עושים היום חרדים בכנסת, פוסט עידן רביץ? בעיקר עבור המוסדות שלהם, ובתי כנסת. זה אולי לגיטימי, מן הסתם כן. בכל זאת לכל אחד זכות דמוקרטית לשלוח את נציגיו להיאבק על שאיפותיו כפרט. אך לטעמי, אחרי נבירה אינטנסיבית במדמנת תעמולת הבחירות החרדית תשס"ט, עולה באפי בעיקר ריח רע של החמצה. של רשימות הישגים ויעדים מצומצמות, קטנוניות הנטולת ראיה ציבורית רחבה ואחריות יהודית של אז נוסח "כל ישראל אחים".

אבל מי יודע? אולי ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא.