בואו לנעלין

מדי יום שישי מתקיימות פעולות מחאה בכפר הפלסטיני נעלין, המונה כ-5,000 תושבים, נגד בניית גדר ההפרדה החוצצת בין הכפר לאדמותיו החקלאיות.

פעולות מחאה אלה גוררות עימותים בין התושבים לבין כוחות הביטחון, וכבר גבו מחיר יקר בחיי אדם מתושבי הכפר, פגיעות גוף חמורות בשני הצדדים והחרבת רכוש. אלימות מעין זו מעוררת מטבע הדברים בעיה מוסרית קשה. אנו צורכים מדי שבוע דיווחים סותרים של התושבים ושל כוחות הביטחון, כשכל צד מטיל על משנהו את האחריות לטרגדיה.

ביום שישי האחרון החלטתי להיכנס לכפר ללא דעה קדומה ולהיווכח במו עיני וללא תיווך תקשורתי מגמתי במה המדובר. ייתכן שמה שראיתי הוא רק פיסה אחת של תמונה מורכבת יותר שאת פשרה המלא טרם הצלחתי לפענח. אך גם פיסה זו מעוררת דאגה עמוקה.

ביום שישי ב-10:00 בבוקר, הכפר נראה רגוע ושליו. סוחרים עומדים בפתח חנויותיהם הדלות, תושבים משוחחים ביניהם בסמטאות ועדרים קטנים של כבשים ועיזים מונהגים בידי נערים אל כרי מרעה שבסביבה.

בהמשך, נוצרת התקהלות של כ-200 בני אדם על גבעה רמה הצופה מרחוק על גדר ההפרדה, החוצצת בין הכפר מצד אחד, לבין מודיעין עלית וחשמונאים מצד שני. רוב המתקהלים הם בני הכפר, כולל נשים וילדים. מניתי כתריסר משתתפים שאינם מהכפר, מביעים תמיכה במאבק נגד הגדר. כבר בשעה זו נראים ג'יפים של משמר הגבול בתוך סבך עצי הזית, במרחק של קילומטר או שניים מהמתקהלים.

לאחר שעה קלה המתקהלים מסתדרים בשורות ליצירת תהלוכה. החיילים והשוטרים מתפרשים על פני השטח. כחמש דקות לאחר מכן, ללא כל סימן של אלימות מצד המתקהלים ועוד בטרם החלה התהלוכה לכיוון הגדר הרחוקה, החלו כוחות הביטחון לרסס את כל האיזור בגז מדמיע.

צעירי המתקהלים מגיבים ביידוי אבנים, אך רק לשעה קלה, כי הגז עושה את שלו. המשך השהייה בתוך ענן הגז איננה אפשרית. החומר מסמא את העיניים ושונק את דרכי הנשימה. הקהל, ואני בתוכו, נס אל תוך הבתים. בבית שאספו אותי לתוכו נאטמות מייד כל הדלתות והחלונות כדי שלא יישטף אף הוא בגז. כוחות הביטחון ממשיכים בצעידה מדודה ובוטחת אל תוך הכפר, ומתמקמים בכיכר המרכזית. משם הם ממשיכים לירות רימוני גז מדמיע לתוך הבתים. כל בתי הכפר נראים עתה אפופים בגז. גם במקום מחבואי הגז אופף את הבית מבחוץ, ובשל האטימה הבלתי מושלמת של החלונות והדלתות, כמות לא מבוטלת ממנו חודרת פנימה.

אני ומארחי האדיבים, אותם לא הכרתי קודם לכן, דומעים כמו המיסיסיפי, אך בהיותנו, כך מתברר, בריאים בגופנו, כולנו יוצאים בסופו של דבר ללא פגע. אני פחות בטוח באשר לגורלם של תינוקות רכים, ישישים וחולים בדרכי הנשימה.

בשלב זה אני מניח כי שיגרת יום ששי מיצתה את עצמה ואפשר לשוב לעסקים כרגיל. אך כוחות הביטחון סבורים אחרת. הירי נמשך ונמשך. כל בני הכפר ספונים בבתיהם. הכפר עודו שרוי בענן מבחיל של גז. השעה היא אחת וחצי, שתיים, שתיים וחצי, שלוש, והירי נמשך. מה קרה אחרי השעה שלוש אינני יודע אלא מפי השמועה, כי בעל הבית שדאג לשלומי מצא דרך להבריח אותי, בדרך כפרית צדדית העוקפת את מקורות הירי, לכביש ראשי.

ייתכן שיימצאו קוראים שיפקפקו במהימנות הדיווח, או שיצקצקו בלשונם ויאמרו כי הכל בעיני המתבונן. אך השאלה המוסרית המוצגת כאן, היא שאלה חשובה, וכל אחד מאיתנו חייב להצטייד בנרטיב אישי אמיתי שיאיר לו את דרכו. יש רק דרך מוסרית אחת לעשות זאת: לוותר על מנעמיו של יום שישי אחד ולבוא לכפר להתרשמות בלתי אמצעית. כדאי לכם. הכפר ידידותי לאורחיו והנוף נפלא, לפחות באותם רגעי חסד שניתן להתבונן בו בעיניים שאינן דומעות.

פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, ראש תוכנית התואר השני במשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה