פתאום החבר שלי עושה קמפיין בחירות בבית

מה אנחנו עושים יותר? אוכלים או מצביעים?

אני לא מבינה למה זה מפריע לי. אם הוא רוצה שיצביע עבודה, אם הוא רוצה שיצביע ליכוד ואם הוא רוצה שיצביע למפלגת זכויות הגבר במשפחה. זו הרי החלטה שלו בדיוק כפי שהפתק שאבחר לשלשל לתיבת הקלפי יהיה בסופו של דבר החלטה שלי. כשחושבים על זה, הרבה יותר גרוע לצאת עם מישהו שאינו חולק את טעמי במזון. למשל, לצאת עם מישהו טבעוני או עם דוגמן שמקפיד על דיאטה חריפה. הרי ארוחות אוכלים שלוש פעמים ביום לפחות, בעוד שבחירות מתקיימות אחת לארבע שנים. אז מה אם בפועל הבחירות מתקיימות אחת לשנתיים. אז מה אם בין לבין יש מלחמות ומבצעים. אז מה אם כשאין את כל אלה יש את ארוחות שישי, שמצווה עלינו לדבר בהן פוליטיקה לפחות עד הקרמשניט. אז מה אם אנחנו משתייכים לעם שהספורט הלאומי שלו הוא להתווכח חבל שזה לא ענף אולימפי).

לאחר קידוחים רבים מצידי השתכנע כנראה להצביע למפלגה שאבחר. אבל גם זה די בעייתי, מפני שהרעיון העומד בבסיסה של הדמוקרטיה הוא שלכל אחד יש קול אחד. לי יש את שלי ולא את שלו. אני מקשיבה לטיעוניו וקוראת פרשנויות בעיתונים, אבל בסופו של דבר אני עומדת לבד מאחורי הפרגוד ומחליטה בהתאם לנטיות ליבי - ואין שום סיבה שלא אאפשר לו לממש את אותה הזכות בדיוק.

רציתי שבן זוגי יישאר לידי בצד הטועה

כך או כך, הפוליטיקה חודרת לכל תחומי חיינו. כל אחד מאיתנו הוא ראש ממשלה בפוטנציה. כל אחד מאיתנו הגיע עם הדעות שלו מהבית, או שהוא מורד בדעות הפוליטיות של הוריו. ואיך שלא נסתכל על זה, כל אחד מאיתנו בטוח במאת האחוזים שהוא ורק הוא צודק. חבר בדיאטה יכול לפחות להגיד לי: "אני בטוח שהעוגה טעימה, אבל אני לא רוצה לאכול אותה כי זה משמין". לעומת זאת, חבר ימני יגיד לי: "את טועה". זהו. את טועה. ואני, ששמעתי במהלך השנים כמה אני נאיבית, יפת נפש, טועה, טיפשה, עיוורת ומה לא - קצתי בכך. הסיבה ששמחתי לגלות שהחבר שלי ואני חולקים דעות פוליטיות היא לא בהכרח כי רציתי פעם אחת לדעת שיש מישהו שמאמין שאני צודקת. דווקא עכשיו, כשכולם, ובכלל זה הוריי, חברותיי וכמעט כל אזרחי מדינת ישראל נקטו עמדה מסוימת, רציתי שבן זוגי יישאר לידי בצד הטועה. כי האמת, אני מרגישה פה די בודדה.