יוסף רגיל לאהוב את אשתו כשהוא שב מהעבודה
הוא מחייך אליה אותו חיוך רחב, אבל אבוד. מדהים שהוא מצליח לחקות את החיוך השמח שלו גם עכשיו. ואשתו אומרת לו רק משפט אחד: "הם פיטרו אותך, נכון?" סיפור אהבה
תשאלו את עצמכם.
עכשיו תסתכלו על המכונה שעומדת שם. יוסף עומד ליד המכונה שאתם רואים כבר 30 שנה. 30 שנה זה משהו שנראה כמו טור מכוניות שלא נגמר.תסתכלו על יוסף מאחור. תביטו עליו כשהוא עומד עם הגב אליכם. זה לא קשה. תדמיינו מישהו שאתם מכירים את הגב שלו טוב טוב, ועכשיו תוסיפו מכונה גדולה לחיתוך ברזל בין האיש והאופק. האיש הזה שאתם רואים עכשיו הוא יוסף.
אחרי 30 שנה שיוסף עומד ליד המכונה וביד אחת מוריד ומעלה ומוציא עיגולים מושלמים של ברזל אפשר להבין שהידיים שלו לא סימטריות בגודל, לא בצורה, לא בשום דבר שיכול להיות סימטרי. ליוסף יש יד אחת ימנית, נפוחה מאוד, שרירית, אימתנית ממש, ויד אחד שמאלית, מצומקת כמו צימוק מצומק, עלובה, גרומה, כל המלים האלה.
בוקר אחד יוסף הולך לעבודה עם חיוך רחב על הפנים. החיוך של יוסף. יוסף נכנס בשער, אומר שלום לשומר שעומד בכניסה. כשיוסף צועד בשביל הראשי למפעל, משהו כמו 70-80 מטר מהשער עד למבנה, עוצר אותו האיש במדים הכחולים והכובע הלבן, "מלאך המוות", כמו שקוראים לו העובדים במפעל. יוסף פוחד מהאיש עם הכובע הלבן כמו שכולם פוחדים ממנו, מעט בלב והרבה במחשבות. 30 שנה יוסף עושה את המרחק מהשער עד למבנה ולא פוחד. והיום הוא רואה את המלאך עם המדים הכחולים, עם הכובע הלבן, צועד ישר אליו. ישר ומהר.
המלאך לא אומר כלום ליוסף כשהוא משיג אותו. הוא מגיש לו מעטפה כחולה ופתק לבן בתוכה. שלום יוסף, כתוב על הפתק, שלום יוסף, 30 שנה בוקר בוקר, שלום, מהשער ועד למבנה, שלום יוסף, שלום, שלום יוסף, תבוא לבקר אותנו, תבוא להגיד שלום, בחגים בשבתות, בימי זיכרון, ובימים אחרים, שלום יוסף, וגם צירפנו סכום בתור פיצוי פרישה.
תסתכלו על יוסף, תראו אותו פתאום. זה לא מצחיק איך הוא עומד ומאחוריו השמש, נראה כמו בסרטים הישנים. יוסף בוכה כי הוא עצוב, לא בגלל שום סיבה אחרת. 30 שנה הן כמו טור מכוניות שלא הולכות ברגל, ותסתכלו איך חוגי מתקרב אל יוסף. חוגי נעמד מאחורי גבו של יוסף, השמש מאחורי גבו של חוגי. ודווקא חוגי, אחרי 30 שנה וכל האנשים שיוסף הכיר, הוא זה שמניח את ידו על הכתף של יוסף ואומר לו בקול שקט, "יוסף". השמש מאחור, ולפניה חוגי, ולפניו יוסף, עומד כמו אדם שמשהו בוודאי קרה לו. צהוב הכל ברקע, זאת זריחה יפה מאין כמוה, יד אחת של יוסף בתוך השמש, נפוחה ומאירה, ויד אחת על רקע השמיים, לבנה, חיוורת, הרוגה.
חוגי הולך עכשיו. יש לו יום רגיל של עבודה, ויוסף עושה את המרחק, עשרות מטרים ספורים, בדרך חזרה.
ליד השער יוסף עוצר לרגע, או לפחות מאט. יש לו כמה דברים להגיד לשומר אז הוא אומר אותם. הוא אומר לשומר, למשל, "הם פיטרו אותי". השומר מציע ליוסף לשתות איתו קפה רגע לפני שיצא בפעם האחרונה משער המפעל ויוסף שותה. הם שותים יחד משני ספלים של המפעל. יוסף שותה בלי סוכר והשומר עם שתיים.
תראו את יוסף, איך הוא מפיל פתאום את הכוס על הרצפה, ואיך הכוס נשברת. איך קרה שהכוס נפלה זאת שאלה. זה יוסף שהפיל אותה בכוונה, מהכעס, או אולי זה יוסף שהכוס נפלה לו, מהפחד. זה או יוסף הזה או יוסף ההוא.
תראו איך הוא נראה. תשאלו את עצמכם איפה הרחמים
יוסף ממלמל משהו ליד הכוס השבורה ובאותה הזדמנות נפרד מהשומר בשער. תראו את הפנים של יוסף. תראו איך הוא נראה. תגידו אם ככה צריך להיראות אדם. תשאלו את עצמכם איפה הרחמים, לדוגמה.
אין רחמים.
בַּפָּנִים האלה, בהליכה האיטית הזאת, יוסף עוזב את המפעל. אף פעם לא יצא מהמפעל בשעה של בוקר. בבוקר היה מגיע. ועכשיו, בבוקר הוא עוזב. יותר ממה שקשים הפיטורים קשה ההליכה מהשער אל העיר בשעת הבוקר. את הפיטורים ואת המחשבה עליהם יוסף יכול לדחות לשעה מאוחרת יותר, למשל כשיֵשב בערב בפאב של התשבי. אבל ההליכה הזאת בשעת בוקר, בכיוון ההפוך, מהמפעל חזרה אל העיר, ההליכה הזאת קשה ליוסף.
יוסף הולך, הולך הפוך, ושומע איך קולות הפטישים נחלשים, איך צעקות הפועלים נפסקות. רואה את העיר בכיוון ההפוך שלה, את האנשים, את המכוניות, את הילדים עם הכדור. כולם הפוכים.
יוסף דופק על הדלת בבית שלו ואשה פותחת את הדלת. אתם לא מכירים את האשה הזאת עדיין. זאת אשתו של יוסף. תכירו. יוסף מחייך אל האשה שלו את חיוך הבוקר האבוד. אותו חיוך רחב, אבל אבוד. הוא לא משנה את החיוך. לא מחליף אותו, עדיין. ממש מדהים לראות איך יוסף מצליח לחקות את החיוך השמח שלו גם כשהוא לא שמח. תסתכלו בעצמכם ותגידו אם זה לא מדהים. ואשתו של יוסף אומרת לו רק משפט אחד: "הם פיטרו אותך, נכון?"
יוסף נכנס לבית שלו. הוא מרגיש רע והוא מרגיש טוב. למה הוא מרגיש רע אתם כבר יודעים בעצמכם, והוא מרגיש טוב כי הוא חזר הביתה אל האשה שלו, בדיוק כשהתחיל להרגיש רע.
אשתו של יוסף מתיישבת לידו על הספה בסלון. היא מלטפת אותו על הראש ומנשקת אותו על הלחי ומחבקת אותו עם הגוף.
הוא הכיר אותה בסוף השבוע הראשון לעבודה
יוסף אוהב את האשה שלו כבר 30 שנה. הכיר אותה בסוף השבוע הראשון לעבודה, ליד הפח של הברזלים החתוכים המיותרים. אבל מה, תשאלו מה, הוא רגיל לאהוב אותה אחרת. הוא רגיל לאהוב אותה כשהוא חוזר מהעבודה 30 שנה, ואשתו פותחת לו את הדלת, 30 שנה, ומכניסה אותו פנימה, 30 שנה. ככה הוא רגיל לאהוב אותה.
ומה עוד? לפעמים הוא יכול לאהוב אותה, בלי להפסיק, מהרגע שהוא נכנס לתוך הבית, בשעת ערב מאוחרת ועד הרגע שבו הוא יוצא בבוקר שלמחרת.
אבל בבוקר,
הוא
לא
רגיל
לאהוב
אותה.
ולא בגלל שהוא לא יכול לאהוב אותה בבוקר, אלא בגלל שהוא לא רגיל.
הוא רוצה לאהוב את האשה שלו, ולכן הוא קם מהספה ומנשק אותה ויוצא מהבית, כמו שעשה מוקדם בבוקר לפני שפגש את מלאך המוות של המפעל.
יוסף עומד מחוץ לבית. תסתכלו על חלון הבית של יוסף ותראו איך התריסים הלבנים נפתחים כשהוא צועד על שביל האבנים, מדלת הבית ועד לרחוב, ואיך אשתו של יוסף מופיעה בתוך החלון ומסתכלת על יוסף ורואה אותו הולך בכיוון הנכון.
יוסף יוצא אל הרחוב ופונה לכיוון הפאב של התשבי. השעה מוקדמת בשביל הפאב, אבל הוא הולך בכל זאת. יוסף אומר להתשבי שלום והתשבי אומר שלום ליוסף. הפנים של התשבי נראות מעט מוזר, אתם מוכרחים להודות, אבל תדעו שהוא איש נחמד, עובדה שהוא פותח את הפאב שלו גם בבוקר, למרות שממילא אף-אחד לא מגיע כדי לשתות.
הבוקר הזה, יוסף הגיע. אבל יוסף לא הגיע כדי לשתות.
יוסף צועד אל קצה הפאב, אל הפינה שבה מחזיק התשבי את שלוש מכונות המשחק שלו. המכונה שהוא קורא לה מיסיסיפי, מאז שחזר מאמריקה, המכונה שהוא קורא לה מתוקה והמכונה שהוא קורא לה לילי, על שם אחותו הקטנה שהיא גם, אם לא ידעתם, אשתו של יוסף.
ליד לילי יוסף נעמד. הוא מוציא מטבעות מהסוג שהיא אוהבת לאכול ומכניס לתוך הפה שלה מטבע ועוד מטבע ועוד אחד. יוסף מושך בידית שבצד המכונה ולילי מסובבת עבור יוסף שלושה גלגלים, ועוצרת את הגלגלים בשביל יוסף, שלוש פעמים הספרה שבע, ומורידה אל בין רגליה מבול של מטבעות. בשביל יוסף.
יוסף לוקח מהמטבעות שהמכונה הורידה בשבילו ומכניס שלושה מטבעות בחזרה לתוך הפה של המכונה. ביד העבה שלו, העצומה, הוא מוריד את הידית ומחכה ששלושת הגלגלים ייעצרו.
תראו את שלושת הדובדבנים שמופיעים בחלון המכונה. תסתכלו עליהם. תשמעו את צלצול המטבעות שיורדים מהבטן של לילי.
התשבי אומר ליוסף שיש לו מזל של מתחילים (יוסף מעולם לא ניגש אל המכונות האלה). יוסף לוקח עוד מטבעות ומכניס לפה של המכונה הקרויה כשם אשתו. לפעמים היא מחזירה ליוסף במטבעות ולפעמים היא שומרת הכל בבטן. לכו תבינו. בסבלנות שיש לו, אלוהים יודע מאיפה, הוא אוסף את המטבעות כשהם יוצאים וממתין להם כשהם מתמהמהים.
תראו את יוסף.
תראו אותו.
בערב, יוסף יוצא מהפאב של התשבי. קשה לראות, בחשכה, את יוסף כשהוא הולך ברחוב. הוא צועד חזרה הביתה. תנסו לראות, מתחת לאורות הפנסים את יוסף כשהוא ממהר להגיע. תנסו להבחין בצעדים הזריזים שלו. זאת השעה שבה יוסף רגיל לחזור הביתה.
דלת הבית של יוסף נפתחת ואשה עומדת בפתח. לילי. יוסף מחבק את האשה והדלת נסגרת.
תסתכלו דרך הקירות, אם אתם יכולים
תנסו לראות מה קורה עכשיו בבית. תסתכלו דרך החלונות. תסתכלו דרך הקירות, אם אתם יכולים. יוסף ואשתו מתנשקים. יוסף יודע טוב מאוד לאהוב את אשתו בשעות האלה, אחרי העבודה, והוא מקפיד לא לוותר על האהבה שלו. ביד אחת עבה וביד שנייה שברירית עוטף יוסף את אשתו, מנשק אותה. תתאמצו לראות. דרך הקירות, דרך צינורות הברזל החלודים שבקירות, דרך התמונות שתלויות על הקירות, זה מראה מלבב.
האורות בבית כבים. כל האורות שבבית כבים. הבית של יוסף חשוך עכשיו. לראות כבר אי-אפשר יותר. אבל אפשר לשמוע. זה יוסף שצוחק שם בקול רם, ועכשיו זאת אשתו. פעם הוא צוחק ופעם היא צוחקת, ולפעמים, כמו ברגע הזה, שניהם צוחקים יחד.
אהבה בגיל 52. אהבה בגיל 58.
הקולות משתתקים. תראו את הבית של יוסף. תשמעו אותו. אורות בודדים של פנסים דולקים מחוץ לבית. צרצרים מלווים את האורות בקולותיהם. מכונית עוברת ברחוב, עושה רעש כשהיא חולפת ומחזירה את השקט למקומו בדיוק מעורר התפעלות. זה שקט חזק מאוד. מחודש.
לא רואים כלום עכשיו. אבל אפשר לדמיין. אפשר לדמיין את יוסף כשהוא מדביק את עצמו אל אשתו מאחור ומנשק אותה על העורף ונושם בקלילות על שיערה שאמנם הפך מעט דליל ושולח זרוע כבדה ועמוסה אל הגב שלה ומחליק אותה בעדינות מהצוואר ועד לאגן.
זה יוסף שלנו.
זה יוסף.
ורק היא יודעת, באמת, איזו הרגשה נהדרת היא לאהוב אותו.
לפנייה לכתב/ת 
