"אלוהים ישמור, אנחנו שוב בהיריון"

"אלוהים ישמור, אנחנו שוב בהריון", הייתה המחשבה הראשונה שעברה לי בראש, רגע לפני שהיא שמה ראש על כתפי בבכי שכולו פאניקה ובידה מקלון קטן עם בשורות גדולות. את השעות הבאות העברנו במצב הלום והזוי, תוך כדי ניסיון נואש להבין איך, ובעיקר למה זה קורה. אחרי הכל, זה היה הדבר האחרון בערך שתיכננו לעשות עם החיים שלנו בשנה הקרובה.

עד שהקטנה כבר לא כל כך קטנה ואפשר ליהנות מערבים שקטים וזוגיים, בא מקלון אחד קטן עם שני פסים והבהיר לנו שהאשלייה שיש לנו גם חיים שלא קשורים אליה, נגוזה כאילו לא הייתה מעולם.

לא מזמן שמעתי מישהו אומר שגידול ילד אחד זה כמו ללכת לחוג כדורסל פעם בשבוע. אחרי הילד השני, טוען הבחור, העסק הופך למשרה מלאה בקבוצת NBA. לא כולל הטיסות, המעריצות וחשבון הבנק המרופד. וזה עוד לפני שדיברנו על כך שאני וההיריונית לא באמת עובדים כרגע, הכנסות כמעט ואין ובנוסף, אנחנו גרים בדירה שראיתי כלובי אוגרים יותר גדולים ממנה.

נהייתי אופטימי

בימים הבאים זוגתי דפדפה בין קשת התגובות עד שנחתה על מצב פאניקה. לי לעומת זאת, קרה משהו הרבה יותר מוזר: נהייתי אופטימי. וזה בכלל קרה באופן מוזר.

יום אחרי תקרית המקלון, כפי שתוכנן מראש, נסעתי עד לעמק חפר לעשות סווט לודג', שזה בעצם הגירסה האינדיאנית לסאונה. וגם הדבר הכי קרוב לחזרה לרחם שחוויתי מאז הפעם האחרונה שביקרתי באחד. עכשיו, קבלו כאן אזהרת - קלישאות רוחניות לפניך - ונסו להשאיר את פילטר הציניות בצד לכמה דקות.

כששכבתי שם, בתוך האוהל הנמוך והחשוך לחלוטין, מלבד אורָן הקלוש של אבני הבזלת הרותחות שבמרכז, נוטף זיעה ומנסה לתפוס קצת אוויר צונן על הריצפה הבוצית, הבנתי שאם האסוציאציה שלי של חזרה לרחם גורמת לי להרגיש כל כך מחובר, בטוח ומוגן, אז כנראה שאין אפשרות אחרת חוץ מלראות במה שקורה לנו ברכה שאין טעם להתנגד לה. וכל השאר הוא פשוט לא רלוונטי.

כנראה שילדים זה ברכה ועם כל הבעיות שמלחיצות אותנו כל כך, פשוט נתמודד. מאז שיצאתי משם נראה לי שזכיתי פעמיים – גם בעוד גור קטן ומלא אהבה וגם בהזדמנות לגדול, להיות באמת גבר שעושה מה שגבר צריך לעשות וזה לדאוג למשפחתו.

למה שיהיה בסדר אם יש מצב שלא?

אם עוד לא הבנתם מהטורים הקודמים, אז זה בדיוק הזמן להסביר שלתאר אותי כאדם אופטימי, זה הגיוני בערך כמו להציג את אוסאמה בן לאדן כפנסיונר חביב שאוהב טרקים בהרים. כבן לאמא ייקית שהסתכלה על החיים כרצף של אסונות וסיבוכים, המושג אופטימיות לא באמת היה מוכר לי כערך לגיטימי בחיים. המוטו שלה היה משהו כמו "למה שיהיה בסדר אם יש מצב שלא". כדי להוכיח סופית את טענתה היא חטפה סרטן ונפטרה כשהייתי בן חמש עשרה.

מאבא שלי אגב, ירשתי את המוטו "למה לעשות עכשיו את מה שאפשר לדחות למחר", אבל זה כבר סיפור לטור אחר. אני מניח שעכשיו אתם יכולים להבין קצת יותר, למה כל כך הופתעתי לגלות את עצמי כאיש אופטימי ומלא אמונה. אחרי שסיימתי להיות מבסוט מהאני החדש שטיפחתי, התחלתי לחשוב מאיפה בדיוק זה מגיע.

התשובה לשאלה הזאת היא גוש קטן, שמונים סנטימטר בערך, של שמחה ומתיקות, שהזדמן לי להכיר בשנה וחצי האחרונות. יש לה כל מיני שמות חיבה וביניהם גם "התולעת" (אני יודע שהביטוי הזה מביא את הסעיף לחלקכם, אבל אין מה לעשות. גם תולעת יכול להיות שם חיבה).

מתברר שגידול תולעים יכול לגרום גם לשינויים באישיות. בחודשים האחרונים הבנתי שנהייתי אדם קצת אחר. יותר שמח, יותר מחובר לילד שמתחבא עמוק בפנים, יותר ויותר מודע, ומתברר שגם הרבה יותר אופטימי. פתאום זה בא בקלות להאמין שהכל יהיה בסדר ושלכל הבעיות והמצוקות יהיה בסופו של דבר פיתרון.

פתאום אין מקום לציניות ולפסימיות, אין מקום למה שלא מביא תועלת. אולי זה נראה לכם די ברור ואתם לא ממש מבינים מה אני מזבל, אבל בשבילי זה עולם חדש לגמרי. האחריות הזאת לגורל הגורים מציגה בפני מישהו שלא תמיד אני מזהה. אבל בכל מקרה, אני די שמח לפגוש.

• ערן קמינסקי, עיתונאי ואבא לילדה.