חצי עבודה

סמ"ר נ', פלס"ר צנחנים. "הייתי אמור לצאת ל'תגלית'. החזירו אותי, התחילה כוננות, וכמובן ששום דבר לא קרה. ואז חיל האוויר הפציץ בעזה בשבת בבוקר, וישר הבנתי שצריך להתארגן. אנחנו הצוות הבוגר בסיירת, אז היה ברור שנהיה החוד; אתה יודע שבכל ציר יחכה לך מטען, ומתכונן להכי גרוע. לפני הכניסה דיברו כמה חבר'ה עם הקמ"ן, שאלו אם נגיע ליעד או לא. הוא שאל איזה צוות אנחנו, ענינו צוות 30. אז הקמ"ן אמר 'כן, תגיעו. בדרך תדרכו על הגופות של צוות 10 וצוות 20'.

בסוף נכנסנו, והיתה פחות דרמה ממה שתיארנו. ביום השני הגענו לאיזה בית, פתחנו את הדלת ומיד הבנו שמשהו מסריח: היו שם מלא בלוני גז על הרצפה, בקומה השנייה היה עשן ושריפה. חילצנו החוצה ועברנו לבית ליד, שהיתה עליו התרעה שהוא של מ"פ חמאס בגזרה. איך שנכנסנו ראינו בנאדם. אתה פותח עליו ורואה שהוא לא זז, ואחרי עשר שניות קולט שזאת בובה. היה לה כובע של חמאס, ויד אחת מורמת כאילו היא מחזיקה בקבוק תבערה, וביד השנייה כאילו מטול אר.פי.ג'י. התחלנו להיכנס, ואז ראינו מלא כבלים על הרצפה. הנווט שנכנס ראשון צעק 'מנהרה', וכולנו יצאנו. אחר כך חזרנו לסריקות, וגילינו שבין הבובה לחדר שליד היה מטען כלימגור. הם התכוונו שניכנס לבית ונירה בבובה, ואז הם יפוצצו את המטען. מהפיצוץ יהיו לנו נפגעים, ובתוך כל הבלגן שיהיה שם הם יעלו מהמנהרה, יחטפו חייל, ועכשיו לך תחפש אותו בעזה.

תכלס לא היו לנו הרבה התקלויות כי הם ברחו מרוב המקומות, אבל בכל בית היו מטענים. בהמשך, כשחתכנו לכיוון הים, הגענו לווילות של עשירים. שם כבר לא היו מטענים, אבל מכל בית ירו עלינו טילים. באחד הבתים, לקראת הסוף, נערכנו לשהיית לילה כשפתאום היה זיהוי. הכנו את הצלפים, ואז ראינו את הבנאדם יוצא חמוש, עם וסט ונשק. ירינו בו.

בתחילת המבצע מצאנו רדיו קטנטן. מאז - כל יום, כל שעה - כולם צועקים 'ששש' ורצים לשמוע חדשות. אני הייתי מבואס שהפסדתי את המשחק של מנצ'סטר יונייטד נגד צ'לסי, אבל כשאחד הנהגים בא עם אספקה וסיפר שנגמר 0:3, אמרתי שאני מוכן להישאר שם עוד שבועיים, העיקר שניצחנו את הצ'לסי המאוסים האלה. בשבת האחרונה שמענו ברדיו את הנאום של אולמרט, והבנו שזה נגמר. באמצע הלילה הודיעו לנו שחוזרים לארץ עכשיו, ברגל. טלפון ראשון לאמא, שני לחברה. הפעם הבאה שלי תהיה כבר במילואים, אבל בטח שאבוא. אין בכלל שאלה".

סמ"ר ד', רובאית גדוד 51, גולני. "היינו בשבוע נופש, וידענו שמיד אחר כך תבוא המלחמה. ביום חמישי הגענו לצאלים, נשארנו שבת, ובבוקר שמענו פתאום מטוסים. אמרו לנו שחיל האוויר התחיל להפציץ, ועוד 48 שעות אנחנו בפנים. התחלנו לעבוד בטירוף על ציודים ושפצורים, וככה זה נמשך שבוע כשאנחנו כבר מתים להיכנס. במוצאי שבת אמרו שנגמרה הדחייה. הביאו אותנו לאלונית של כפר עזה, וראינו משם מופע פירוטכניקה מדהים של חיל האוויר והתותחנים.

נכנסנו ברגל. אנחנו הובלנו את הגדוד, ועד לגדר היו שירים וריקודים שחבל על הזמן מרוב ששמחנו להיכנס. אבל כשהתקרבנו הבנו שזה לא מה שהכרנו עד עכשיו מהקו שעשינו בעזה. כולם היו מתוחים ודרוכים. היינו אמורים להתקיף איזה האנגר, ופתאום אני מסתובב אחורה ושומע איזה בום ענק בקצה הכוח, ורואה כדוריות אש עפות באוויר. החבר'ה התחילו לצעוק 'פצמ"ר', 'מטען' - היה המון בלבול, היו פצועים. ואז נחת עוד פצמ"ר כמה מטרים מאיתנו, ולידי היה פצוע בינוני שדימם מהבטן. באותה שנייה הבנתי שזה לא משחק.

התחלנו לחפור שוחות כדי שלא ניפגע, כשכל הזמן הזה נחתו לידנו עוד מרגמות. ולמרות זאת היו לנו בלילה ההוא עוד הרבה פצועים, כולל מ"פ, מ"מ, סמל ומ"כ. נשארנו שם שני לילות, ובלילה השלישי שיפרנו קדימה לעומק. שוב התחלנו לחפור שוחות, ואז היה האירוע הדו־צדדי של גדוד 13 שנהרגו בו שלושה חיילים מירי פגז טנק. היה בלגן: תאורות, מסוקים, רעש. זה היה אחד הלילות הכי קרים שעברתי בחיים שלי, וכל כמה דקות הקמתי את החיילים כדי שלא יקבלו היפותרמיה.

בבוקר יצאנו להתקפה על אחת השכונות. נכנסנו לבית, ונערכנו לטהר בית נוסף שקודם ירינו לעברו פגז. הוא מיד התפוצץ וקרס: התברר שהיתה מתחתיו מנהרת תופת. תוך כדי זה שמענו פתאום צרחות ולא הבנו מה קרה, ואז גילינו שבאחד הבתים הסמוכים היתה משפחה שלא עזבה למרות הלחימה. פינינו אותם.

לפני כל התקפה עישנו סיגריה, ואז יצאנו לתקוף. באחת הפעמים שמענו שבכוח לידנו נהרג בחור מהס"פ, אלכס משביצקי ז"ל. התחלנו להתארגן לסייע להם, ואז חטפנו טיל נ"ט, ואר.פי.ג'י עבר בין שני טורים של חיילים. לא היה אצלנו פחד, אבל הבנו מה הם הכינו לנו. אחד מהכלבים שהיו איתנו גילה מתחת לערמת קש פלאפון שהיה מחובר למטען, ומתחתיו מנהרות מוכנות לחטיפה. אחר כך, כשהיינו בעיזבת עבד רבו, היה באזור בית מלון עם צלף פלסטיני שניסה להציק לנו, וגם פגע באחד הסמלים שלי. סיפרו שהוא בא מהמלחמה בעיראק או משהו כזה, אז הלכתי לכל הצלפים שלי והבטחתי ארוחה למי שיצליח להוריד אותו. אבל המניאק הצליח לברוח.

מבחינתי אין שאלה אם היה צריך להיכנס לשם או לא. אמרתי לחיילים שלי שזה לא נעים כשנופלים פצמ"רים על חיילי גולני כשהם עם אפודים קרמיים וקסדות ומוכנים ללחימה, אז בטח שזה הרבה יותר גרוע כשזה נופל על ילדה בת עשר שהולכת לבית ספר".

סמ"ר ע', מבצעית גדוד רותם, גבעתי. "נכנסנו בשבת בלילה, ברכבים, לכיוון נצרים, ומשם המשכנו עד לים. זה היה לילה לבן. היינו עם כוח שריון, ואיך שהגענו השתלטנו על וילה שכבר טיהרו אותה. בהמשך התברר לנו שזאת היתה וילה של איזה חמאסניק בכיר - על הים, אחלה בית. דבר ראשון עשינו מגננים מסביב לבית ברדיוס של יותר מקילומטר. הורדנו בתים ועצים שהפריעו לנו, העיקר שלא יהיה מי שיסכן אותנו. חשבנו שלא יהיו שם אזרחים, כי לפני שהגענו פיזרו שם כרוזים והזהירו את כולם לעזוב. אבל באחד הבתים, כשהבאנו די־9, פתאום ראיתי מטפחת אדומה מתנופפת. יצאתי עם כוח חיפוי, ואז ראיתי אישה זקנה, בת יותר מ־80, פצועה כולה מההריסות. חבשנו אותה והוצאנו אותה לכביש, כדי שאמבולנס יפנה אותה לבית חולים.

בהמשך נכנסנו לאיזה מבנה, והתכוונו לזרוק רימון כדי לטהר אותו. פתאום אנחנו רואים שם מלא מטענים; אם הייתי זורק את הרימון הזה, לא הייתי כאן עכשיו וכולנו היינו הולכים לעזאזל. התברר שזאת היתה מפקדה מקומית של החמאס. התחלנו לסרוק את המבנה, כל חדר טיהרנו בירי לפני שנכנסנו. אחרי החדר עם המטענים מצאנו חדר אחר עם נשקים ווסטים. בחדר אחר היה בית כלא קטן. אחרי שגמרנו לסרוק כיוונו לשם את חיל האוויר, שהפציץ את הבית.

הכל היה מאוד לחוץ. כל הזמן הזהירו אותנו ממחבלים. בוקר אחד עבדנו באיזה בית והגיע אלינו גבר עם חולצה וסוודר, וזה כשהיה בחוץ חום אימים. ישר חשדנו בו שהוא מתאבד, אז עשינו לו נוהל מעצר חשוד: הפשטנו אותו ושמנו עליו אזיקונים. הוא אמר לנו שהוא יהודי וקוראים לו מוחמד. זה נשמע לנו הזוי, אז הבאנו מישהו שידבר איתו ערבית. והמוחמד הזה אומר לנו שהוא רצף, שהוא ריצף את הבית של אהוד ברק, ושנתקשר לברק ונשאל אותו. אז כבר היה לנו ברור שהוא פסיכי לגמרי, רק שהוא היה צמא וביקש מים. עכשיו, אוכל היה לנו די הרבה, ובממתקים בכלל היינו מפוצצים, אבל מים היו חסרים ודי התקמצנו עליו. נתנו לו רק בקבוק קטן, וגם קופסה של לוף, ושיחררנו אותו.

יריתי המון. אני מקווה שגם יצא לי להרוג מחבלים, ואני די מאמין שכן. אצלי בפלוגה לא היה אחד שלא רצה או פחד להיכנס, כי עזה זה הבית של גבעתי ואצל כולם כבר היה רעל להיכנס פנימה. אם יקראו לי עכשיו, אם יצטרכו אותי, אני ישר עולה על מדי ב' וחוזר לשם".

סמל א', פלחו"ד 52, חטיבה 401. "אני בכלל הייתי בצרפת, ביקרתי את אמא שלי. בשבת בבוקר חברה שלי התקשרה אלי ואמרה שיש בלגן. נכנסתי לאינטרנט וראיתי, ואז התקשרתי לקצין שלי שאמר לי לעלות על המטוס הראשון ולבוא מיד. אל־על יצאו גברים והעלו אותי לטיסה, ועוד לא לקחו ממני כסף. איך שנחתתי עפתי לצאלים והצטרפתי לחברים שלי.

כל בוקר אמרו לנו שהלילה נכנסים, ואז בערב הודיעו על דחייה של עוד 24 שעות. בסוף, בשבת בצהריים, זה קרה. המג"ד ריכז את כל החיילים מסביב לטנק שלו, והביא לנו נאום עם מלא רעל. אחר כך אספו מאיתנו את כל הסלולריים, ומזה ידענו שהגיע הרגע. לפני הכניסה כולם היו בחיבוקים ונישוקים, ואני והקצין הבטחנו להחזיר את המחלקה בשלום. הסתדרנו בסדר תנועה, כשבראש היה לי שאנחנו נכנסים לתוהו ובוהו, שנראה מטענים עפים באוויר, שכולנו ניתקע כי טנק יעלה על מטען.

בשטח הכל הלך חלק. הגענו במהירות עד לים, ותוך כדי זה ירינו המון. אמרתי לחיילים שלי שעץ אפשר לנטוע מחדש ובית אפשר לבנות שוב, אבל חייל שחטף ונהרג אי אפשר להחזיר.

היינו אחראים לכל הגזרה, כולל הכנסה של משאיות עם סיוע הומניטרי, אבל עשינו גם המון מבצעים בשכונות. זה תמיד העלה את האדרנלין. פעם אחת ירו עלי אר.פי.ג'י, פיצמ"רו אותנו בלי סוף, היו המון אירועים של צליפה. כל הזמן היה לי בראש שאני צריך להחזיר את החיילים שלי בריאים, כי לפני שיצאנו לדרך הגיעו לשטח הכינוס הורים של אחד החיילים וסתמו לי חצי טנק בממתקים. כשיצאתי החוצה התברר לי שגם אמא שלי הגיעה לארץ, כי היא דאגה לי ולאח שלי שמשרת בצנחנים וגם היה בפנים.

ירינו מאות פגזים, בעיקר לבתים. תותחן שלי השחיל פגז משני קילומטר לתוך חלון באמצע שטח בנוי, כי זיהינו אנשים שהסתובבו שם בשעות לא סבירות. פגענו בהם. חוץ מזה גם ירינו איזה אלפיים כדורים ביום, כל יום, אבל מי שחושב שהרגנו כל מה שזז טועה. הנה, יום אחד חיל הים זיהה מהספינה מישהו שהתקרב אלינו. לא הצלחנו לסגור מעגל, ולמרות ההסברים לא הבנו על מה הם מדברים. הלחץ עלה, ופתאום ראיתי אותו מהמצוק. התחלנו לנסוע לעברו עם טנק, וכבר הגענו למרחק של 10־20 מטר ממנו. המ"פ שלי צעק לי בקשר להוריד אותו עם המאג. החלטתי לחכות שנייה, ואז הוא נשכב פתאום על הרצפה ושם ידיים על הראש. הכמה שניות האלה שהחלטתי לחכות הצילו לו את החיים.

אחרי המלחמה חזרנו לשטחי הכינוס שלנו. מבחינתנו רק שיגידו לנו מתי חוזרים, אנחנו נהיה שם".

סמ"ר ר', אח"י "חץ", שייטת 3 (סטי"לים). "היינו ברגילה, והאמת היא שחשבתי שיסתפקו בחיל האוויר ולא יצטרכו אותנו. אבל אז הקפיצו אותנו, וישר ירדנו לעזה. בגדול אמרו לנו שהמצב התחמם. היינו מוכנים לזה מבחינת המבצעיות, אבל העיתוי בא לנו בהפתעה. העמסנו פגזים ואספקה ויצאנו לים.

איך שהגענו לעזה קיבלנו נ"צ והתחלנו להפציץ צירים מרכזיים שלהם, כדי למנוע מהם לחטוף חיילים ולדפוק להם את השיגורים של הקטיושות לאשדוד. הירי פתח את הדרך לחי"רניקים: היינו צריכים לטהר שטח לצנחנים, אז הורדנו יותר מ־100 פגזים בשבילם. אתה רואה באמצעי הראייה שלך איך הם מחכים לך, ואחרי שאתה מוריד את השכונה הם יכולים להיכנס על בטוח.

דפקנו גם הרבה מחבלים. ירינו במלון מרידיאן, שהמחבלים ירו ממנו. חיל האוויר אמנם לקח חסות על הפגיעה שם, אבל האמת היא שאנחנו עשינו את רוב הנזק. פגענו גם בבית הקזינו, כי היתה חוליה ששיגרה משם. בשלב מסוים הם כיבו את האור, כדי שנחשוב שהם כבר לא שם ונפסיק לירות. כמובן שזה לא עזר לאידיוטים האלה, ופגענו בהם.

רוב הזמן היינו סטי"ל דרומי, כלומר שטנו מול דרום הרצועה. מהים אתה רואה את כל עזה בוערת. היינו מאוד גאים שהפעולה הזאת הגיעה סופסוף ושאנחנו חלק ממנה, כי היה צריך להפסיק את הקסאמים.

בשבוע השני קיבלנו יעד ששיגרו ממנו רקטות. זה היה קרוב מאוד לבתים של אזרחים. ראינו את הקסאם הראשון עף ואז ירינו צרור פגזים, ואחרי כמה שניות ראינו את הרקטה השנייה עפה לבית סמוך. ישר הבנתי שדפקנו להם את המשגר, וזה שפגענו בהם מנע את השיגור.

אחרי הפגיעה ב'חנית' במלחמת לבנון, נזהרו אצלנו מאוד. אם טיל פוגע בספינה, זה 60 איש שהולכים לעזאזל. פעם אחת ירו עלינו אר.פי.ג'י. הם ניסו לחשב את הטווח שלנו מהחוף אבל לא פגעו, והוא נפל כמה מאות מטרים מאיתנו.

חלק מהזמן ליווינו את הספינה האיראנית שניסתה להגיע לעזה. הם לא עשו כלום, אבל בוקר אחד ראינו פתאום סירות דיג מצריות מתקרבות אליהם, ואת הצוות של הספינה האיראנית זורק להם דברים לים. ישר התקרבנו אליהם, והם התפזרו. אנחנו לא יודעים אם הם הצליחו לאסוף משהו, אבל אם כן - אנחנו מקווים שזה היה אוכל ולא אמל"ח.

היתה איתנו בחורה על הסיפון. היו איתה צחוקים שחבל על הזמן כי היא דיברה כמו גבר, גם על זיונים וכאלה, וגם נראתה טוב - ככה שזה בהחלט עשה לנו אווירה טובה. איך שנגמר המבצע היא עזבה וסיימה קורס חובלים. אנחנו עדיין בכוננות מול עזה, מחכים שייתנו לנו נ"צ ונחזור להפציץ".

סגן י', טייס קוברה. "מבחינתי זה התחיל ביום שישי. קיבלנו הודעה להגיע לטייסת, ועשו לנו תדריך קצר על מה שהולך לקרות. התחלנו לעבוד: לתכנן מטרות, להשמיש את המסוקים. בשבת בבוקר הגיעו כל המילואימניקים שלנו, ועידכנו אותם במה שצפוי לקרות. נכנסנו לפעילות במשמרות של 12 שעות ביום: אתה עולה לאוויר, טס שעתיים, נוחת, מתחקר ומתדלק, וממריא שוב. ככה שלוש פעמים ברצף. אני כבר חצי שנה כשיר לגיחות מבצעיות, אבל עד היום לא יצא לי כי היה שקט. עכשיו באה לי ההזדמנות לגיחה מבצעית ראשונה - ב'עופרת יצוקה' ובחיים בכלל. קיבלנו מטרות לתקיפה, מחסני אמל"ח. עלינו לאוויר, ביצענו את המשימה ופגעתי 'אלפא'.

בשבוע השני נכנסו כוחות הקרקע ואז גם התחילה העבודה, כי הכוח האמיתי שלנו הוא בשיתוף עם כוחות היבשה. מאותו רגע היינו 24 שעות באוויר, בסבבים, כשלא באמת ידענו מה מצפה לנו. לפעמים רק מלווים את הכוחות בעין, ולפעמים נכנסים ישר לקרב. חברנו למשל לחטיבת הצנחנים, שאמרו לנו שהם רוצים להתקדם אבל יש להם ירי מהאזור הזה. הם כיוונו אותנו לבית מסוים, ירינו לשם שני טילים, הירי נפסק והם התקדמו. אחרי משהו כמו חצי שעה הם הודיעו שהגיעו לבית שאליו ירינו את הטילים, ובזכותנו יכלו לפעול שם בשקט.

בגלל שאנחנו כל כך קרובים לכוחות, לשטח, אנחנו שומעים את הקול שלהם ומתים לעזור להם. לכוח אחד היה צלף שהטריד אותו, אז פגענו בו. אחר כך אתה שומע מהם בקשר 'עבודה טובה', ואומר לעצמך 'וואלה, זה בזכותי'. אבל אז נגמר לי הדלק ואני חוזר לטייסת, והם נשארים שם בשטח, ואתה כל הזמן מנסה להתעדכן ולדעת מה קורה עם הכוח הזה 'שלך', אם עוד יורים עליו. המחשבות כשחוזרים מאירוע חם ממשיכות איתך למרות שאתה לא שם, והן לא מפסיקות עד שאתה לא יודע איך זה נגמר.

מהאוויר ראינו את עזה עם המון עשן מעליה, כל הזמן. בתקיפה אחת שלנו באזור ציר פילדלפי היה מבנה, ואחרי הטיל היו פתאום כמה פיצוצי משנה מתחת לאדמה. מיד הבנתי שהיתה שם מנהרה עם אמצעי לחימה, ושמחתי שפגענו במשהו איכותי". 

סמל י', ס"פ (סילוק פצצות), גדוד יהל"ם. "היינו בכוננות בדרום. אני אישית הייתי באותה שבת בבית. פתחתי חדשות וראיתי את ההפצצות, והבנתי שזה הולך לקרות. חודשים חיכיתי לקבל את הטלפון הזה, והנה זה מגיע. תוך שעתיים כל היחידה הגיעה לבסיס. בהתחלה היה חוסר ודאות, אבל מיום ראשון נכנסנו לאימונים ולנוהלי קרב על שטח בנוי, שטח פתוח, כל מה שמחכה לנו שם. בסוף נכנסנו פנימה.

הובלנו אחרינו את כל חטיבת גבעתי. היה פחד מטורף באוויר, כי נכנסנו ראשונים והלכנו רגלית. פחדנו ממה שמחכה לנו, אבל האמת היא שהגזמנו: מראש ידענו מהמודיעין מה נמצא איפה, בעיקר מטענים, ולכן נמנענו מלהגיע לשם. אבל גם שאר הדברים הלחיצו אותנו, כי לא ידענו מאיפה יבואו נ"ט, מטענים, צלפים. הכל היה מאיים. חיל האוויר ליווה אותנו כל הדרך, הם זיהו מלמעלה את המחבלים וסגרו לנו את הפינה הזאת.

נכנסנו לכיוון שכונת זייתון. היומיים־שלושה הראשונים היו אינטנסיביים בטירוף: כל הזמן כבשנו בתים, כמעט לא היה זמן לאכול, ישנו אולי שעתיים בלילה. כבשנו את כל האזור כדי שנהיה בטוחים בלחימה ואף אחד לא יאיים עלינו. חיל האוויר ושריון טחנו כל בית לפני שנכנסנו אליו. מרוב המקומות חמאס ברח, וגם כל האזרחים, אז מה שחיכה לנו זה עיירות רפאים.

ביום הרביעי היינו צריכים להשתלט על מתחם אימונים של חמאס, שידענו מראש שהוא ממולכד. נכנסנו וראינו שיש שם עוד שאריות של מטענים, אז הכנסנו איתנו כמה די־9 שהפכו את המקום ממחנה אימונים למגרש כדורגל לעתיד. האמת היא שבכל המקומות שהיינו נשאר הרבה הרס כי לא לקחנו סיכונים, ועכשיו אפשר להתחיל לבנות שם מההתחלה.

בגלל שחששנו ממלכודים שמחכים לנו, נכנסנו לחלק מהבתים דרך הקירות. יום אחד הגענו לפני אור ראשון למסגד, פוצצנו חור בקיר ונכנסנו פנימה. בקומה הראשונה לא היה כלום, ואז פתאום קיבלנו צרור רוחב. למזלנו, אף אחד לא נפגע. כיוונו אליהם טנק, והורדנו שלושה מחבלים.

בסוף השבוע הראשון בעזה כבר שלחו אותנו לעומק זייתון. שם ציפו שתהיה הרבה יותר התנגדות, כי זה היה הקו שממנו המודיעין העריך שחמאס כבר לא יברח ויתחיל להילחם על הבית והחיים שלו. בסוף גם שם לא היתה יותר מדי התנגדות, ולרגעים הכל נראה כמו סצנה מהסרט 'הפסנתרן'. אבל מצאנו שם הרבה אמצעי לחימה, פצמ"רים, משגרים ומעבדות. באחד הבתים היו שתי מנהרות, שאחת מהן התחברה אל עיר מנהרות תת־קרקעית שחמאס בנה.

בימים האחרונים התקדמנו לתל אל־עווא. יום אחד, אחרי נוהל קרב קצר בשטח, נכנסנו רכוב ונעצרנו. אתה מרגיש כמו ברווז במטווח, שזה לא תלוי בך, מחכה לאר.פי.ג'י שיפגע בך. איך שנכנסנו לרחוב, האכזרית שלפנינו חטפה אר.פי.ג'י. מיד כולנו פרקנו מהרכבים בטיל, הכל תוך כדי חיפוי. אתה מרים את הראש כדי לראות מי מאיים עליך, ויש לך איזה 80 חלונות שמכל אחד מהם אפשר לירות עליך. היה שם ירי מטורף. נכנסנו לבניין ותפסנו עמדות, על הכניסה כבר הורדנו איזה חמישה־שישה מחבלים. זה היה בניין רב־קומות, אז כרזנו לכל התושבים לרדת, לאלה שלא עזבו כבר קודם. היו שם יותר מ־100 איש. ריכזנו אותם והתחלנו לסרוק את המבנה.

על ההתחלה חיכתה לנו חוליה עם נ"ט, אז פירקנו אותם. לכל דירה נכנסנו באש וירינו על כל דבר חשוד - כל ארון, כל מיטה. לא לקחנו שום סיכון. מתחת לאחת המיטות גילינו שני ערבים. הם ניסו קצת להתנגד, אבל לא ממש הצליחו מול כל הרובים שהיו מכוונים להם לראש. כפתנו אותם והעברנו לחקירה. התברר שהם חמאסניקים, ועכשיו הם בארץ. בבית מצאנו המון נשק, בדירה ממול היה פלאפון מחובר למטען. אני טיפלתי בו ופירקתי את המטען, וגם הבאתי אותו לארץ כדי ללמוד איך הם עובדים.

בסילבסטר התבאסנו שאנחנו לא בבית, מבלים. אבל כשנכנסנו לעזה צחקנו שקיבלנו שם מופעי זיקוקים גדולים פי אלף. האמת היא שכל חייל לוחם מחכה לרגע כזה, ומקווה שזה יקרה לו שוב".