היזהרו משינוי שיטת הבחירות

שינוי שיטת הבחירות הפך לצעקה האחרונה. המערכת הפוליטית, שבזמן הבחירות לא הצליחה לייצר שום ויכוח רעיוני ראוי לשמו, רואה בשינוי זה תרופה לכל תחלואות המדיניות שלנו. לכאורה זה אך הגיוני לדרוש להפוך את מדינת ישראל ליותר משילה. הבחירות השנה שסבו סביב "ביבי" ו"ציפי" במקום לעסוק בבעיותיה האמיתיות של המדינה, הוכיחו שוב את אימרתו של משה דיין שלישראל אין מדיניות חוץ מקיפה וארוכת טווח אלא רק פוליטיקה פנימית.

אין ספק, שהעובדה שב-15השנים האחרונות לא הצליחה אף ממשלה לסיים את כהונתה כמתוכנן מחזקת את הדרישה לשינוי שיטת הממשל.

יחד עם זאת, עלינו להיזהר. הניסיון הקודם שרכשנו עם שינוי שיטת בחירות לבחירה בשני פתקים הוכיח שכל פתרון קסם יכול להפוך במהרה ובנקל למקסם שווא שיש בו סכנה ממשית לדמוקרטיה.

דווקא מוסלמי אדוק שכנע אותי בזאת. מחמיד ואעל, מזכיר המועצה והתנועה האיסלאמית ביפו, נראה בדיוק כפי שאביגדור ליברמן היה מתאר עוכר ישראל. עם זקנו המלא, הגלביה הארוכה והכיפה הגדולה לראשו הוא נראה כמו האיום האיסלאמי האולטימטיבי למדינה היהודית והדמוקרטית שלנו. אך הוא הפתיע בדבריו. הוא קרא לכל הערבים להצביע, בניגוד לפסקי הלכה שהוציא הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית. זאת לא רק כמשקל נגד לליברמן, אלא מתוך שכנוע פנימי עמוק: "אני מאמין במערכת. בתור מיעוט אנו חייבים להשמיע קול ולהצביע", אמר ביום הבחירות.

אין ספק ששיטת הבחירות שלנו לוקה בחסר. אבל יחד עם זאת אסור לשכוח שהרב-גוניות בכנסת היא מראה המשקפת חברה רב-תרבותית, שבעולם אין לה כמעט אח ורע. בארץ דרים תחת קורת גג מדינית אחת חילונים וחרדים, יהודים ומוסלמים, ימנים ושמאלנים, צברים ומהגרים מקרוב למאה מדינות שונות. אין להם כמעט שום דבר במשותף מלבד נכונותם להשתתף במשחק הפוליטי. לאור השוני הרב הזה היה מפתיע אלמלא היו לעיתים חריקות.

מה שמאפשר את הדו-קיום המופלא הזה היא התחושה של קבוצות קטנות שהן יכולות לקבל ייצוג בכנסת וכך להפוך לחלק פעיל במשחקי הכוח ובחלוקת השלל. ובדיוק את הגיוון הזה מבקשים כעת להקטין על ידי העלאת אחוז החסימה. ללא מפלגות קטנות וסקטוריאליות, כך אומר ההיגיון, יהיה למפלגות הגדולות יותר קל למשול. זה אמנם נכון, אך אסור לשכוח בד בבד ששיטת ממשל שלא תיתן ביטוי לגיוון והשוני העצום בקרב אוכלוסייתה של מדינת ישראל מביאה עמה את הסכנה של ניכור בקרב קהלים רבים.

אולי הממשלות תהיינה יציבות יותר, אך יחד עם זאת יגדל המתח בתוך האוכלוסייה ובין קבוצות שונות. אנו עלולים להחליף את השיתוק הנובע ממגוון בעריצות הרוב, זעום ככל שיהיה. בחוסר הרגישות המאפיין את המערכת הפוליטית שלנו אנו עשוים לזהות מתחים מאוחר מדי וכך לעודד התפרצויות אלימות.

לשוב לפוליטיקה רעיונית

אותה בעיה של חוסר מענה לדרישות הלגיטימיות של קבוצות קטנות קיימת עם השינוי שמציע אביגדור ליברמן. מצע מפלגתו דורש "שינוי דרסטי של מבנה הממשל ומעבר לשיטת משטר נשיאותית" בנוסף ל"רפורמה גורפת של הפורמט החוקתי הנהוג בארצנו". נכון, בארצות הברית וברצרפת משטר נשיאותי עובד, אבל שם יש גם שני בתי נבחרים, חוקה ותרבות פוליטית שכוללת מערכת סבוכה של בלמים ואיזונים. מי שמעתיק רק חלק מהשיטה הופך את ישראל, על כל בעיותיה החברתיות והביטחוניות, לניסוי שתוצאותיו איש אינו יכול לנבא. הדמוקרטיה שלנו לא יכולה להרשות לעצמה להיכשל בסביבה העוינת בה אנחנו נמצאים.

פתרון אחר שמוצע הוא בחירה אישית על פי אזורים. בזמן ששיטה כזו תגדיל את האחריות האישית של חברי כנסת כלפי בוחריהם (עקרון ה-ACCOUNTABILITY – האחריותיות), קשה לראות כיצד דווקא כרטיס כניסה אישי למשכן הכנסת יעלה את המשמעת הסיעתית. שיטה זו עלולה להגדיל דווקא את הסקטוריאליות במקום לצמצם אותה.

אין ספק שללא יציבות שלטונית לא תוכל ישראל להתמודד עם האתגרים העצומים שניצבים לפניה עתה. אך אל לנו לשפוך את התינוק עם המים. האמונה של אדם כמו מחמיד בחשיבותן של הבחירות בישראל, כפי שהשתקפה בהשתתפות נרחבת בבחירות במגזר הערבי והחרדי, היא שהופכת את הדמוקרטיה שלנו ליציבה כל כך. מי שסותם את הגולל בפני המפלגות הקטנות חייב לקחת בחשבון שציבורים שלמים יאבדו כל תחושת הזדהות או נאמנות למדינה.

אנו זקוקים לשינוי, אבל עלינו להתקדם לאט ובזהירות. במקום שינוים דרסטיים עדיף לשקול תיקונים קלים, כמו כינון אי-האמון הקונסטרוקטיבי, בו אפשר להפיל ראש ממשלה רק כשיש מועמד אחר עם רוב מוחלט מאחוריו בכנסת. הגבלה של מספר השרים תהיה שינוי מבורך שיחסוך כספי ציבור ויגדיל את אחריותיות השרים המכהנים. אין סיבה שלמדינת ישראל מספר שרים גדול מזה של ארצות הברית.

אבל בראש ובראשונה כדאי לפוליטיקאים ליטול קודם כל את הקורה מבין עיניהם ולשוב לפוליטיקה רעיונית, עם ויכוחים מהותיים במקום לעבוד את הבעל, הידוענות ותרבות האינסטנט, בטרם יתמקדו בקוץ של שיטת בחירות, שבהסרתו טמונות סכנות רבות. במקרה של הדמוקרטיה הישראלית, פתרון של "זבנג" יכול לגמור אותנו.

ד"ר גיל ירון, כתב לענייני מזרח תיכון וסופר