זהו סוג של הספד, ולא פשוט לכתוב אותו, כי גם אני נושאת באחריות מזערית למוות.
היה היתה אופציה זעירה ואיכותית בציבוריות הישראלית, והיה לה אפילו נציג בודד בכנסת, והיה בה כל מה שאין במפלגות חובשות כיפה, מודל 2009: הבנה עמוקה שערכיה האנושיים של היהדות יכולים לפרוח רק בתוך דמוקרטיה אמיתית. דאגה רצינית לצביונה היהודי של החברה הזאת, אבל לא בדרך של גזל קרקעות אלא בדרך של חינוך לאהבת אדם. ניצנים של אידאולוגיה חברתית לא-סקטוריאלית, שונים מאד מ"תנו לבוחרים שלי, מהכ'פת לי כל היתר", וקרובים ברוח לסוציאל דמוקרטיה מערבית רצינית.
תומכיה של האופציה הזאת, שהתחבאה בתוך מפלגת העבודה, היו זן נדיר בין אלה שיהדותם חשובה להם גם ביום הבחירות. יכולתם למצוא ביניהם סרוגים ורפורמים וקונסרבטיביים שמאסו בכוחנות הצעקנית אליה נסחפו אחיהם לאמונה ולאורחות החיים, יכולתם למצוא חילונים מחפשי-דרך ושוחרי-שלום, יכולתם להבחין כי זו היתה האופציה היחידה להתלכדותם של אנשים שחרדים לסביבתם ולחינוך של ילדיהם, דתיים וחילונים גם יחד, וזה בעיניהם חשוב לא פחות מן הנסיון העיקש, ההכרחי והבלתי אפשרי לפתור את הסכסוך במזרח התיכון.
מכל מקום, בין תומכי האופציה הזאת לא יכולתם למצוא הרבה בחורים מצוינים שדרכו את נשקם בשמה של רחל אמנו וכדי להעניש את החמאס על הגירוש מגוש קטיף. במימד מעולם לא דיברו בשפה כזאת, וזה היה יופיה וזה היה כוחה הצנוע וייחודה, והנה – אין.
למה אין? נתחיל בסיבות הידועות. שניים וחצי מהלכים פוליטיים מגומגמים ולא מגובשים – עמי איילון מצטרף, עמי איילון לא מצטרף, החברים הירוקים מצטרפים – ככל הנראה עוררו חששות מפני התמוססותה הטוטאלית של מימד בדרך הנושנה של "תפסת מרובה, לא תפסת". הרב מלכיאור, מהפרלמנטרים הרציניים ביותר בכנסות בהן כיהן, יכול היה לתמוך באופן עקבי בחקיקה שנועדה להסיר מפגעים ולהיטי עם בריאותו של הציבור וליהנות מאהדה מצטברת של תומכיו משום כך, אבל ברגע ש"הירוקה", יישות שכוחה האלקטורלי טרם עמד למבחן, הצטרפה – פתאום השלם נדמה היה קטן מסך כל חלקיו.
ועל השלם הזה קשה היה להגן בקמפיין דל תקציב. לא היו ספינים ודחקות וזמרירים קליטים, לא היה כל נסיון לעוור עיניים של מצביעים מפוכחים, ובלטה הנכונות לומר רק אמת: שמדובר בתנועה קטנה מאד, שאין לה יומרות לשנות את עולמם המדיני של מצביעיה, שמטרותיה ממוקדות ומצומצמות ומשקפות אחריות ציבורית עילאית. ואתם יודעים מה? את שורשיה של האחריות הזאת תמצאו דווקא ביהדות. נו, לך תמכור את זה ב-2009.
כמה ימים לפני הבחירות קיבל באזני ירוק מרכזי אחד ש"הבעיה של מימד היא שלא כותבים עליה מספיק", והטירונות הפוליטית מכמירת הלב והמכאיבה שעלתה מן הדברים שיקפה גם את בורותו אבל גם את מצבנו: עם כל השגי החקיקה שלה, מימד לא שווקה את עצמה באגרסיביות הנדרשת כדי לשרוד.
אבל מעל לכל ריחפה הרוח הרעה של הזמן. ישר
אלים (יהודים) עדיין הולכים לבחירות כאילו התקרה אמורה להתמוטט עליהם ועל המדינה שלהם בכל רגע נתון אם לא יהיו חלק מן המאבק על הטריטוריה שהיא בעיניהם ישראל, לא סנטימטר יותר ולא סנטימטר פחות. השנים חולפות, התקרה לא מתמוטטת אבל עמודי הבית קורסים, והמפלגות הגדולות לא עושות די כדי לחזק אותם. הצרה היא שבין אסון מתרגש ומדומה ברובו לבין בעיות תחזוקה ארוכות טווח, הישראלים מצביעים נגד האסון ולא בעד שיפוצים.
ועם כל התובנות האלה, ועם האמונה המוצקה שהציבוריות זקוקה לפחות לאופציה זעירה אחת של שיתוף פעולה בין חילונים לדתיים שבסיסו בכבוד הדדי ולא בנגיסה של ביסים מעוגת התקציב, הלכתי לקלפי. רק ברגע האחרון הבנתי שכבר אין לאופציה הזאת סיכוי. לא עכשיו, אולי לא אי פעם. תרשו לי להכות כאן על חטא, למרות שאינני ראויה לחסד הזה?
