תקציר הכרחי למי שלא צפה בכתבה התיעודית ששודרה אמש (ה') בערוץ 10: גואל רצון, איש כבן שישים, חי בתל אביב בחברת 32 נשים, ששמו ותמונתו מקועקעים על גופן. הן ילדו לו 89 ילדים.
הן חיות בכת שבה הוא מתפרש כגואל היקום. אסור להן לתקשר עם גברים, לחבק את בני המשפחה ממנה הגיעו, לאכול בשר, לעשן, לשתות אלכוהול או להתלבש באורח לא צנוע. אחרי שנים של שמועות וכתבות מזדמנות, הגיע הזמן לסרט דוקומנטרי: הוא מוצג בפרומואים כ"הצצה ראשונה" לאורח החיים הזה – ואכן, קיבלנו הצצה.
רצון. איום בכוחות על טבעיים (מתוך הסרט)
על פי מאפייניה הסוציולוגיים, זוהי כת. מהאדרת המנהיג וייחוס תכונות אלוהיות ועל-טבעיות לאישיותו ועד למידור שיוצר המנהיג בין חבריה לבין העולם החיצון. זוהי כת מסוכנת, משום שהנשים מאיימות בסרט שיפגעו בעצמן אם מישהו ינסה לפגוע במנהיגן ואבי ילדיהן. זוהי כת מסוכנת במיוחד לילדים החיים בתוכה, כי המידור הנוהג בה חל גם עליהם. וכן, כולם קרויים בשמות שאביהם מוזכר בהם, מ"אבינו הגואל", שם אמיתי, ועד "תהילת הגואל", אמיתי גם כן.
לא נעשה בסרט נסיון כלשהו לבחון את איכות חייהם של הילדים האלה. לא ראינו שום בירור עם מוסדות הרווחה או החינוך האמורים לדעת כי 89 ילדים הללו, שכל אמותיהן הגדירו את עצמן כחד הוריות בפני רשויות הביטוח הלאומי, מתודרכים לנשק את נעליו של האב ולענטז בפניו במחולות פסבדו-הודיים ולסגוד לקעקוע של תמונתו על זרוע האם, בעוד הוא מחייך אליהם ושואל, "מה קוראים לך?".
"היו בעבר פניות אלינו, ואנחנו פנינו לרשויות", אומר דר' יצחק קדמן, יו"ר המועצה לשלום הילד, בבוקר אחרי ההקרנה. "מדובר, ככל הנראה, בחבל דק מאוד ובאיש מאוד מתוחכם שמהלך עליו. כל עוד הילדים מגיעים לבית הספר, לבושים ורחוצים ולא רעבים, כל עוד לא נראה בעליל שהם סובלים מהזנחה או התעללות, המדינה לא יכולה לעשות הרבה – הרי אי אפשר למנוע מאנשים לחיות באורח חיים משלהם רק מפני שהוא נראה בעיני חלק מן האנשים לא נכון".
וזה מחריד ומזעזע ומקומם עד קבס ובכי, ומעלה את השאלות הקשות ביותר על אומללותן הקיצונית של נשים צעירות שמאמינות בכוחות הריפוי של איש עילג ובור ומניפולטור ענק. הוא יצר עבורן יקום בו הן חשות מוגנות. עד כמה גדולה פגיעותן, לא נדע. בסרט פוזרו רמיזות על קטינות שחיו חיים לא נורמטיביים עד שפגשו אותו, אבל אי אפשר היה להתרשם במה מדובר ומדוע הגיעו אליו ואם כן הפכו ל"נשותיו" כקטינות או לא, כפי שטענו בתוקף. עד כמה היו עצמאיות בתשובותיהן המכניות לשאלות לא קשות במיוחד, תנחשו בעצמכם.
לא היתה בסרט מרואיינת אחת שהיתה מוכנה להודות בקשיים הכרוכים בסידור העבודה המפלצתי הזה, שבו כל לילה בוחר האיש עם מי לישון, והבחירה נעשית בנוכחותן של האחרות, כשחיוך אשמאי מגעיל על פניו של האיש. לא היתה בסרט שום התייחסות רצינית לאספקטים הכלכליים של חיי הכת, למעט האמירה הבלתי מבוססת כי "מדובר באימפריה כלכלית": מי מממן את גלימותיו של האיש ואת חיבתו לריהוט ענתיקה? האם התלות הנפשית מלווה גם בעושק כספי?
אני מודעת לכך שיוצרות הסרט היו צריכות לרכוש את אמונו של האיש המתועב הזה, כדי לאפשר את עצם קיומו של הסרט. גם בני המשפחות של הנשים השבויות בבתיו היו מרואיינים, שעצם החשיפה סיכנה את המשך יחסיהם עם בנותיהם ונכדיהם, ואני בטוחה שהדבר היה כרוך בהתניות שונות ומשונות ואיסורים ומגבלות וחרמות ואולי אפילו איום בכוחות על טבעיים מטעמו של רצון. אלא שביצירה דוקומנטרית אחראית, כל זה היה צריך להיחשף בפני הצופים, בחינת גילוי נאות: השתדלנו להציג בפניכם את כל התמונה מתוך מחויבות לעובדות, אבל לא הצלחנו, ואלה הסיבות.
בבוקר שאחרי שידורו של הסרט, 89 ילדים עדיין חיים בבתים של גואל רצון. הם חשופים לאיומי ההתאבדות של האמהות אם יקרה לו משהו. כל זה, כמובן, לא אמור לעניין אתכם. שלי טפיירו ונסלי ברדה יצרו סרט בן שלושים דקות-מינוס, שמגדיר במדויק את ההבדל הכואב בין ריאליטי לעשייה דוקומנטרית: אחריות. מן התכונה הזאת, שמבדילה בין הרצון לזעזע לבין הרצון לחולל שינוי, בין שיחת ברזיה לבין גורלם של בני אדם, לא ראיתי בסרט אפילו נסיון לזייף אמפתיה.
מבירור עם ערוץ 10 עולה כי גואל רצון, נגדו עומדות הרשעות בגין אלימות אינו אותו גואל רצון עליו נעשה הסרט.
