השמאל לא מת
מרצ והעבודה לא ממש יישמו מדיניות שמאלית בשנים האחרונות. משום מה, את מי שכן פעל כך לא סופרים
לפני 35 שנה יצא לאור בארצות-הברית ספרה החמוץ-מתוק, עצוב-מצחיק של ג'ייל פארנט - "שילה לוין מתה... והיא חיה בניו-יורק". שמו של ספר זה עלה במוחי בימים האחרונים, למקרא ולמשמע שפע ההספדים על מותו של השמאל הישראלי בבחירות האחרונות. הקשבתי להספדים, ומאחר שאיש לא הצמיד לפי מיקרופון, שמעתי את עצמי לוחשת: "השמאל מת... והוא חי בתל-אביב ובחיפה, בנצרת ובירושלים, בעוד מאות ערים, כפרים, קיבוצים ויישובים קהילתיים".
תוצאות הבחירות לכנסת במבט משמאל, הן בהחלט גרועות: מרצ התרסקה והעבודה הפכה סיעה בינונית ומטה, ואילו מפלגות הימין, הימין הקיצוני, הימין הגזעני והימין ההזוי - קדימה, הליכוד, ש"ס, ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי והבית היהודי - השיגו רוב ברור.
אני מבקשת לשאול: האם העבודה ומרצ, שהישגיהן הדלים מזינים את המקוננים על מות השמאל, רק נפלו קורבן לספינים של ראובן אדלר, או שהן נושאות באחריות למה שקרה להן?
ניקח לדוגמא את שתי המלחמות ההרסניות שלא פתרו שום בעיה, ושהתרחשו בתקופת הכהונה של ממשלת אולמרט-לבני – מלחמת לבנון השנייה ומלחמת עזה. מה עשו העבודה ומרצ מול שכרון ההפצצות, אלפי הקורבנות וגלי ההריסות? העבודה, כידוע, סיפקה לשתי המלחמות את שר הביטחון, האחראי ישירות לניהול המלחמה. ומרצ? היא תמכה בשתיהן לפני שפרצו ובעת שפרצו, ורק מאוחר יותר גמגמה הסתייגות מהיבטים כאלה או אחרים.
ובתקופת הכהונה של ממשלת אולמרט הייתה גם זו המכונה "יוזמת השלום של הנשיא בוש", שעליה הוכרז בוועידת אנאפוליס (נובמבר 2007). ומה עשו העבודה ומרצ? תמכו בה בהתלהבות, למרות שהייתה נפל פוליטי מרגע לידתה.
ועוד דוגמא: הציבור, שחטף מכה כואבת עקב המחיר שגבה ממנו משבר קרנות הגמל (אלה שהוצאו מהבנקים במסגרת יישום דו"ח ועדת בכר), האשים בצדק את נתניהו ואולמרט. אך הרי גם העבודה וגם מרצ תמכו עקרונית בדו"ח, שהבטיח לנו שגם אצלנו, "כמו באמריקה" - העסקים הפיננסיים "יעשירו את העם". והסוף ידוע, גם באמריקה וגם אצלנו.
עמדות כאלה של העבודה ומרצ מראות, כיצד שתי מפלגות אלה המיטו על עצמן את דעיכתן הפוליטית: אם אין הבדל בינן לבין קדימה והליכוד בנושאים המדיניים והכלכליים – מדוע שהציבור ימשיך לראות בהן חלופה לשלטון הימין נוסח ביבי או נוסח ציפי?
שחייה נגד הזרם
מן הראוי להוסיף את מה שהפרשנים, רובם ככולם, מעדיפים להסתיר: השמאל נוסח העבודה ומרצ אמנם קרס, אך לא כל השמאל קרס ולא כולו הפסיד בבחירות לכנסת. בשחייה אמיצה נגד הזרם העכור של הגזענות, שטופח על רקע הכיבוש הממושך, המלחמות התכופות, הפערים הכלכליים המעמיקים והגזירות החברתיות, הצליחה חד"ש היהודית-ערבית להגדיל את מספר הקולות שקיבלה מ-86 אלף ל-112 אלף (גידול של 30%), ולהגדיל את מספר המושבים בכנסת. זאת משום שהייתה שמאל לוחם ולא שמאל פושר; משום שלא נגררה אחרי תופי מלחמה ולא הצטרפה למעגל חוגגי הניאו-ליברליזם; משום שגם בנסיבות לא-נוחות, הייתה חלק בלתי נפרד מהמאבקים של השמאל המדיני, החברתי והסביבתי.
וכאן מתבקשת השאלה: מדוע אלה שקורעים קריעה על מות השמאל, אינם מציינים את התחזקותה של חד"ש בבחירות, ואינם אומרים משהו בסגנון: "השמאל מת... והוא חי ובועט למרות הכל?"
התשובה מסתתרת, כך נראה, במקובעות המחשבתית של הפרשנים, שאימצו ללא ביקורת את המוסכמה לפיה "ימין" ו"שמאל" הם מושגים של החברה היהודית, ואילו הערבים הם ערבים, וכל ההבחנות בין שמאל לימין לא חלות עליהם. גם העובדה שבבחירות האחרונות גדל מספר היהודים שהצביעו עבור חד"ש פי 2.5, לא הזיזה את הפרשנים מהקיבעון, שתנועה פוליטית של ערבים ויהודים אינה שייכת לחלוקה הפוליטית-מעמדית של ימין ושמאל.
אך מבט מרחיק ראות אמור להוביל דווקא למסקנה אחרת: הימין שהשיג רוב בבחירות האחרונות לא יפתור שום בעיה מהבעיות של ישראל, אלא רק יחמיר אותן. זה רק עניין של זמן עד שהציבור יתאכזב קשות גם מהימין בראשות נתניהו. לכן יש עתיד לחלופה שמאלית חדשה. בתנאים של ישראל, רק תנועה פוליטית המאחדת יהודים וערבים המתנגדים למלחמות והחותרים ליישם תוכנית מדינית לשלום ללא כיבושים וללא התנחלויות; להשיג שוויון לאומי ומגדרי ולהגן על זכויות אדם; להרחיב זכויות חברתיות וסביבתיות ברוח סוציאליסטית – יכולה לשמש משקל נגד לימין הישראלי. שמאל כזה נבנה כעת, ברגעים אלה ממש, ואלה במרצ ובעבודה כמו גם אנשי שמאל אחרים שעושים חשבון נפש ושותפים לחזון הזה – מוזמנים ליטול בו חלק.
תמר גוז'נסקי היא חברת ההנהגות של מק"י וחד"ש. כיהנה כחברת כנסת בשנים 2003-1990.
לפנייה לכתב/ת 
