מכות רצח

צ'ארלס "הסנדק" רייט סיים לסחוט את קריאות הבוז המסורתיות מהקהל בקנזס סיטי, והקרב בינו לבין אואן "הבלייזר הכחול" הארט עמד להתחיל. אבל דווקא אז נקטע השידור בפתאומיות לצורך הפסקת פרסומות, ובסיומה ננעלה המצלמה על שדר ההיאבקות המיתולוגי ג'יי. אר (ג'ון רוס), שנראה מבולבל ונסער. "גבירותי ורבותי", אמר ג'יי.אר, "'הבלייזר הכחול' היה אמור לבצע הערב כניסה גרנדיוזית ולנחות אל הזירה מתקרת האולם. אבל משהו השתבש נורא, והוא מטופל כרגע על ידי צוות רפואי. זה לא קטע מתוכנן, זה לא חלק מהתסריט. זה הכי אמיתי שיכול להיות במקום הזה". כעבור כמה דקות הכריז ג'יי. אר על מותו של הארט, אבל גם דאג להרגיע את הצופים: למרות האירוע הטרגי, המופע יימשך כמתוכנן. איזה סיכום יפה של הרסלינג. נפגע מי שנפגע, ההצגה חייבת להימשך.

כמו כל ליגות ההיאבקות המקצועיות (להבדיל מהיאבקות ספורטיבית, שזה מה שאתם לא רואים באולימפיאדה), גם זאת שפעם נקראה WWF והיום עונה לשם WWE - היו סמוכים שעוד נסביר למה — היא הצגה אחת גדולה. הקהל שבא בהמוניו יודע שהכל בלוף, שלא כל המכות אמיתיות ושהקרבות מתוסרטים ומכורים מראש. המתאבקים עולים לזירה אחרי חזרות ממושכות כשהם יודעים בדיוק מה תהיה התוצאה, איזה מהלך יסיים את הקרב ומה הולך להיות הטוויסט העלילתי שיהפוך את הקערה על פיה, וגם השופטים יודעים בדיוק מתי להפנות את הגב כדי שהרשע התורן יוכל לבצע את התרגיל ה"לא חוקי" שלו.

לצפות בקרב רסלינג זה כמו לראות קומיקס בלייב: הטובים גדולים מהחיים, הרעים תמיד מפסידים בסוף, והקרבות תמיד טעונים ביריבות עמוקה שנבנית במשך שנים. כל עוד אתה ילד והמכות לפחות נראות אמיתיות מדי פעם, זה לא ממש אכפת לך. אבל כשאתה מתבגר קצת ומגלה שבעצם יותר כיף לראות אנשים שמרביצים על אמת, כל העניין נראה די טיפשי. לכן רוב חובבי קרבות הזירה מבטלים את הרסלינג ורואים בו מופע קרקסי שמיועד בעיקר לילדים. אלא שהם מפספסים דבר חשוב: מדובר בענף הספורט/ בידור הקטלני בעולם.

"המנצח נגד מרב מיכאלי" 

"הבלייזר הכחול", שצלל אל מותו מגובה 24 מטר בגלל תקלה טכנית, הוא דווקא היוצא מן הכלל בסטטיסטיקה השחורה של הרסלינג המקצועי: מקרי מוות בזירה עצמה הם יחסית נדירים. אבל כשמביאים בחשבון את כל מקרי המוות של מתאבקים מקצועיים מאז הבום הגדול של הרסלינג בשנות ה־80 ועד היום, מתקבלת תמונה מחרידה: נכון ל־2008, מניין המתים עומד על יותר מ־100. ואף אחד מהם לא זכה לראות את גיל 50 מהצד של הפלוס.

זהו בידור

לא תמיד זה היה ככה. קרבות היאבקות שבהם שני גברים נלחמו זה בזה עד שאחד מהם מת או נכנע התקיימו באופן כזה או אחר כמעט בכל תרבות בהיסטוריה - ממסופוטמיה דרך מצרים העתיקה ויוון ועד לאמריקה. בגירסתה הספורטיבית, המודרנית, היאבקות נחשבת לענף מכובד שהעסיק לא מעט בני אצולה, ואפילו כמה נשיאים אמריקאים: אברהם לינקולן, ג'ורג' וושינגטון וטדי רוזוולט היו מתאבקים רציניים (וגם חיים הרצוג שלנו הרביץ לא מעט. תודו שלא ידעתם). אבל אנחנו לא פה כדי לסקור את ההיסטוריה של ההיאבקות הספורטיבית, אלא כדי לדבר על ענף מקביל שהוא פיתוח אמריקאי מקורי ובלעדי: היאבקות כבידור.

קרבות Rough and Tumble, שמקורם באמריקה של ראשית המאה ה־19, היו הראשונים שבהם שלט רק חוק אחד: ניצחון בנוק־אאוט או בכניעה. הכל היה מותר בקרבות המחתרתיים האלה - משיכות שיער, שריטות, עקירת עיניים ואפילו לפיתת חבילות. הקרבות היו מסעירים למדי והיוו בסיס מצוין להימורים, ובמשך השנים הבינו המתאבקים ומארגני הקרבות שיותר קל וזול לזייף את המכות מאשר לחפש שני מתמודדים כשירים חדשים אחרי כל קרב. כך נוצרו קבוצות של מתאבקים שהיו מסתובבים מעיר לעיר, מביימים קרבות, ואוספים קופות יפות על הימורים.

בסופו של דבר גילו כולם שהקרבות מבוימים. מאז הם המשיכו להתנהל, רק בלי ההימורים - וגם בלי רווחים גדולים. במשך כ־100 שנה התנהלו קבוצות המתאבקים־בכאילו במקביל לפדרציות ההיאבקות והאגרוף האמיתיות, ולא באמת סחפו את ההמונים; לכולם היה ברור שלא מדובר בספורט, שהמכות לא אמיתיות ושהדם על פני המתאבקים הוא בכלל של חזירים. רק באמצע שנות ה־80 הפך הקרקס הזה לתופעה שאנחנו מכירים עד היום, כשווינס מקמהון המציא את אירועי ה־WrestleMania.

מקמהון, נצר לשושלת של מארגני קרבות אגרוף והיאבקות, הוא הראשון שהשכיל להפוך את קרבות הרסלינג למגה־אירוע במגה־אולמות. החל מ־1985 הוא שילב בערבי הקרבות שלו מופעי רוק והעלה לזירה סלבריטיז כמו מיסטר טי, סינדי לאופר ופמלה אנדרסון - הכל במטרה להרחיב את בסיס הצופים ולמשוך קהל מיינסטרימי יותר. וזה עבד. ערבי WrestleMania הפכו סוף סוף את העסק לרווחי, עם שידורי טלוויזיה בפריים־טיים ומרצ'נדייזינג, והצמיח כוכבים גדולים כמו האלק הוגאן, אנדרה הענק (שאתם עשויים לזכור כפזיק מהסרט "הנסיכה הקסומה") ו"סטון קולד" סטיב אוסטין.

"אבא, תפסיק לזוז, אני לא רואה כלום" 

שנות ה־80 היו תור הזהב של ה־WWF ושל הארגון המתחרה שהקים טד טרנר, ה־WCW. לערב הקרבות WrestleMania III, שנערך ב־87' ונחשב עד היום לאירוע הרסלינג הגדול ביותר אי פעם, נמכרו יותר מ־93 אלף כרטיסים. אגב, בפוקס יצא שבדיוק אז התחברנו גם אנחנו לעולם הרסלינג, בעזרתם האדיבה של הנוצרים הטובים מערוץ המזרח התיכון. הערוץ המיסיונרי שמשדר מלבנון היה הראשון ששידר לישראל את הקרבות שנשלטו אז על ידי משפחת ואן־אריק (ר' מסגרת). הענף איבד תנופה מאז, אבל העסק הוא תמנון בידור אימתני שלא מפסיק להדפיס דולרים גם היום: רק ברבע השלישי של 2008 ספר מקמהון הכנסות של יותר מ־400 מיליון דולר. לא צחוק.

כשמדובר בסכומים כאלה, לא מפתיע שבעל הבית רוצה שהמכונה תמשיך לייצר כסף - גם אם על הדרך יש פציעות, מקרי מוות ובלי סוף צרות. המקרה של "הבלייזר הכחול" נגמר רע במיוחד, אבל האמת היא שגם אם לא היה מת, הארט היה עשוי לחטוף באותו ערב כיסא בראש, להיחנק, להיזרק אל מחוץ לזירה או להימחץ תחת כובד משקלו של "הסנדק", 150 קילו של רוע טהור - הכל כחלק בלתי נפרד מהתסריט. קרבות כאלה מסתיימים לא פעם בתפרים, עצמות שבורות, מסמרים, ברגים, פלטינות, ניתוחים ותקופות החלמה ממושכות. רובן המכריע של הפציעות הוא תוצאה של טעויות (כמו אגרוף לפרצוף של השופט), התפרצויות זעם לא מתוכננות או אימפרוביזציה חופשית על קו העלילה. ועדיין, אלה רק הנזקים הקטנים שמעולל היעני־ספורט הזה לאנשים שמשתתפים בו.

בדיוק כמו הדמות של מיקי רורק ב"המתאבק", חלק לא מבוטל מלוחמי ה־WWE סובלים מהתמכרות לסטרואידים, למשככי כאבים ולסתם סמים. ויש גם בלי סוף סיפורים על הסתבכויות עם המשטרה, אלימות במשפחה, דקירות, יריות, מעצרים, מאסרים, התקפי לב בגיל צעיר - והתאבדויות.

מה שלא הורג ממכר

אחד הקורבנות האחרונים של ה־WWE - עד כמה שאפשר להצמיד את התואר "קורבן" לאדם שביצע רצח כפול - הוא המתאבק הקנדי כריס בנואה, פעמיים אלוף העולם במשקל כבד. ביוני 2007 רצח בנואה את אשתו ואת בנו בן השבע, והתאבד בתלייה על אחד ממכשירי הכושר שבביתו. מקרי רצח במשפחה מתרחשים לפעמים גם אצל אנשים שלא מרביצים למחייתם, אבל נתיחה שלאחר המוות העלתה ממצא שקשר את מרחץ הדמים ישירות לקריירת ההיאבקות של בנואה: רמת הטסטוסטרון בדמו של המתאבק עמדה על פי עשרה מהנורמלי.

טסטוסטרון, הורמון המין הגברי, הוא גם אחד מהסטרואידים האנבוליים החזקים ביותר שקיימים בשוק. בין תופעות הלוואי שלו אפשר למצוא את כל מה שמתאבק זקוק לו: גידול במסת השריר, בכוח הפיזי ובתיאבון. אבל לסטרואידים האלה יש גם צד שני, פחות סימפטי: הם גורמים לעלייה ברמת הכולסטרול, בעיות לב, הרעלת כבד, עקרות זמנית ודלדול שק האשכים, שלא נדע מצרות. נטילת כמויות מופרזות של טסטוסטרון עלולה לגרום גם לפרצי אלימות בלתי נשלטים; זה עשוי להיות ההסבר לטרגדיה של משפחת בנואה. 

החוק בארצות הברית אוסר על שימוש לא מבוקר בסטרואידים, וגם לפי חוקת ה־WWE השימוש בהם מותר אך ורק על פי מרשם רופא וכחלק מטיפול בבעיה ספציפית. אלא שבהתאם לפילוסופיה הבסיסית שאומרת "יש למשחק הזה חוקים, אבל את מי זה מעניין", לא ממש מקפידים על אכיפת הסעיף הזה בחוקה. מה שכן, מעת לעת נערכים כיסויי תחת מזדמנים: חודשיים אחרי הרצח־התאבדות של בנואה הושעו מפעילות 11 מתאבקים שחרגו מ"מדיניות הבריאות" של הארגון. חקירת משטרה העלתה חשדות שהם קנו באינטרנט מרשמים לסטרואידים והשתמשו בהם לצורכי פיתוח גוף.

בין השמות שעלו באותה חקירה היה חברו הטוב של בנואה, אדי "הנמר השחור" גואררו, שמת שנתיים קודם לכן מהתקף לב בגיל 38, וגם בריאן "קראש" אדאמס (שום קשר לזמר) שמת בשנתו ובדמו נמצא קוקטייל של נוגדי דיכאון ומשככי כאבים. לרשימה המפוקפקת הזאת מצטרפים עוד עשרות מתאבקים שמתו באופן ישיר או עקיף כתוצאה משימוש בסטרואידים. סיבת המוות הרשמית של רובם היא התקף לב. אחד מהם, לארי לאתם, חטף את ההתקף שלו תוך כדי קרב ומת לקול תשואות הקהל.

וינס מקמהון, יו"ר חבר המנהלים ובעל השליטה במניות של ה־WWE, יודע טוב מאוד למה עדיף לא לאכוף את סעיף הסטרואידים בחוקה. הרי אין דבר שמוכר טוב יותר את הקרב ואת השואו ממתאבק מגודל שנותן או מקבל מכות - אחד שאפשר להדביק לו את הכינוי "הרקולס" (מת בשנתו בגיל 46) או "יוקוזונה" (התקף לב בגיל 34). מתאבקים קטנים שווים כסף קטן, ומקמהון - 64 ובריא כמו שור - יודע לקרוא רק כסף גדול. יש לו פנטהאוז של 12 מיליון דולר במנהטן, בית קיט של 20 מיליון בפלורידה ואחוזה של 40 מיליון בקונטיקט. ממרומי החיים המרופדים שלו, המתאבקים הם בסך הכל המכונות שמייצרות את הכסף.

"ככה זה, אני רק מריח אפרסק וכבר מתנפח" 

כל עוד המתאבקים עושים את מה שנועדו לעשות, למקמהון ממש לא אכפת אם הם מתמכרים לסטרואידים או דוקרים אחד את השני למוות בחדרי ההלבשה (גם זה קרה). ואם אחרי שחטפו מכות מארבעה מתאבקים שונים הם מתפוצצים מכאבים, אז שייקחו אספירין או משהו ושיעזבו אותו בשקט. מה שמביא אותנו לעוד צד אפל בחייהם של מתאבקי ה־WWE - ההתמכרות למשככי כאבים.

יותר כמו 15 שניות של תהילה

לרומן המתמשך בין מתאבקים למשככי כאבים יש שתי סיבות עיקריות. זה מתחיל כבר באימוני הכושר המפרכים, שמלווים לעיתים בכאבי שרירים בלתי נסבלים; וזה נמשך בקרבות עצמם, כי ללכת מכות בכאילו זה משהו שכואב באמת. אפשר לזייף באופן די אמין אגרופים, סטירות, חניקות, נעילות וריתוקים, אבל כשמתאבק ששוקל 100 ומשהו קילו צולל עלייך ממרומי החבלים - לא משנה כמה אתה חזק, כמה הוא נזהר או כמה חזרות עשיתם על המשפט שהוא יגיד אחרי - את חוקי הפיזיקה

 קשה לשנות. כשחבילה במשקל כזה נוחתת עליך, אתה מרגיש את זה טוב־טוב. אז אחרי הקרב, מיד כשהאדרנלין יורד קצת ומפנה לכאב קצת מקום במוח הקטן והחבוט של האיש הגדול, הוא יורד על חבית של ויקודין. תנו לו שני קרבות בשבוע ועוד שלושה אימונים, והוא מכור.

למי שמצליח לשרוד את כל ההתמכרויות והמכות מחכים מעבר לפינה החיים האמיתיים. מאחורי האיפור ומבעד לפנסים בעיניים, הגבולות בין הזירה לבית נעשים מאוד מטושטשים. קחו לדוגמה את סקוט סטיינר, שטוען בתוקף שעשה 20 אלף נשים (זה יוצא אחת כל יום במשך 54 שנה. חישבתי). ב־1998 איים הרב־שגל הלא אמין הזה על עובד במחלקת התחבורה של מדינת ג'ורג'יה, והספיק לדרוס אותו פעמים באמצעות טנדר הפורד האימתני שלו לפני שנעצר. בתקרית אחרת סטיינר היכה נמרצות חובש שנכנס לזירה כחלק מהתסריט.

יש גם כאלה שעירבבו שמחה בשמחה ומצאו לעצמם חברה מהתחום. לקס "הנרקיסיסט" לוגר היה אחד כזה. ב־2003 הוא תקף את "מיס אליזבת", ששיחקה בזירה את הסוכנת שלו וגם היתה חברתו לחיים. היא הגיעה לתחנת המשטרה המקומית עם חבלה בראש, שפה מדממת ופנסים בשתי העיניים. לוגר נעצר ושוחרר בערבות. יומיים אחר כך נעצר הנרקיסיסט שוב: הוא נהג תחת השפעה ונכנס מאחור במכונית אחרת. כעבור שבוע וחצי נמצאה אליזבת מתה בביתם המשותף אחרי ששילבה בין שני סוגי סטרואידים, כדורים נוגדי דיכאון, וודקה ומשככי כאבים. לוגר נעצר למחרת והואשם ב־14 סעיפים שונים של החזקת סמים.

אפילו המגה־סלבריטיז של עולם ההיאבקות נוטים להסתבך באירועים פליליים מוזרים. האלק הוגאן, הכוכב הכי גדול שיצא מהענף הזה, מצא את עצמו במהלך 2007 עם בן אחד בכלא, אחת מחברותיה של הבת שלו במיטה, ונער בן 19 במיטה של אשתו. אבל נראה שההסתבכות הגדולה מכולן היא זאת שהביאה למותו של דינו בראבו, מתאבק קנדי ותיק שב־1993 קיבל עשרה קליעים לראש - כנראה בעקבות מעורבותו בעסקי הברחת סיגריות לקנדה.

ברור שלא כולם גומרים רע כמו אואן הארט, כריס בנואה או דינו בראבו, אבל החיים לא נוטים לחייך למתאבקים בשנות הדמדומים של הקריירה. אם אתה לא כוכב־על כמו קווין ואן־אריק, או משכיל למצוא עיסוק אלטרנטיבי כמו האלק הוגאן שעבר לקולנוע, אתה מוצא את עצמך מהר מאוד ברחוב. אלה שלא פיתחו תחומי עיסוק נוספים לפני שיצאו מעולם ההיאבקות (כמו למשל דייויד היט, שעשה הסבה מקצועית לתעשיית הפורנו) מצאו את עצמם בג'ובים מביכים כמו מאבטחים בסופרמרקטים, מוכרים בחנות מזכרות או טבחים בדיינרים. והסכנה הגדולה באמת אורבת למתאבקים הבינוניים - אלה שרק כמעט הופכים לכוכבים, מספיקים לגעת בתהילה רק לכמה רגעים, ואז נזרקים אל מחוץ לזירה.

תנו גם לחיות האלה לחיות

מעטים מבין המתאבקים שזוכים להתקבל ל־WWE מצליחים לעשות קריירה של ממש בזירה. במשך שנים הם מפתחים את הדמות שלהם: תחילה כחוטפי מכות בקבלנות, אחר כך כעוזרים של הרעים. הלוחמים המוצלחים זוכים בהמשך לתפקידים מרכזיים יותר, ואז, אם הכל הולך יפה - ואם בינתיים הם לא נפצעים או מתמכרים או נכלאים או סתם מתים - הם הופכים את עורם ומצטרפים אל הטובים. זהו רגע המבחן הגדול: אם הקהל אוהב אותם בתור טובים, יש להם סיכוי גדול להפוך לכוכבי־על. אם הקהל דווקא מעדיף מתאבקים אחרים, דינם נחרץ. הדמות שלהם מתחילה לקבל פחות ופחות רגעים בתסריט, פחות קווי עלילה נרקמים סביבם, והעלייה האיטית והמאומצת לעבר התהילה נבלמת ברגע אחד והופכת להתדרדרות מהירה.

זה הרגע הקשה ביותר בקריירה של מתאבק. אחרי אהבת הקהל, התורים הארוכים של מבקשי החתימות, האורגיות עם המעריצות והבזקי הפלאשים שהאנשים הגדולים האלה התרגלו אליהם, מגיע בבת אחת שקט נוראי. ואקום. אנונימיות. בדידות. ברגע אחד מגלה השרירן הגדול מהחיים שבעצם אין לו כלום ביד, ושכל חייו עברו במרדף אחרי החלום הילדותי של להיות מתאבק. פתאום מחלחלת להכרתו המטושטשת ההבנה שכל החיים הוא היה זונה של מכות, נרקומן של משככי כאבים, ושזה הדבר היחיד שהוא יודע לעשות. רנדי רובינסון, המתאבק הפיקטיבי מ"המתאבק", הוא האבטיפוס של המתאבק־לשעבר האמיתי: גאה מכדי ללכת לעבוד בעבודה רגילה, עני מכדי להמשיך לחיות ברמת החיים שבה הורגל, ולא מספיק נבון כדי להמציא את עצמו מחדש. ואז הוא מתחיל להתפרק.

בשנת 2000 שונה שמה של התאחדות הרסלינג המובילה מ־World Wrestling Federation ל־World Wrestling Entertainment. זה קרה אחרי שהארגון העולמי להגנת חיות הבר, ה־World Wildlife Fund, תבע וזכה בזכויות על השם WWF. זה כל כך אירוני שאני לא יודע מאיזה צד של הפרצוף להתחיל לחייך על העוקם.