שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: ויז'ואל/פוטוס
    למה שתו לנו את יום האם?
    מה אמא כבר מבקשת? הפתעה, פינוק, מתנה קטנה שתבטא פעם אחת בשנה, ביום האם, את התודה שאף פעם לא נאמרת? איריס מור מבינה את החשיבות הפמיניסטית של שינוי השם ל"יום המשפחה" ובכל זאת מרגישה שמשהו יקר הלך לאיבוד

    למרות ששינוי השם מיום 'האם' ליום 'המשפחה' מבטא חשיבה ליברלית פמיניסטית המנסה לטשטש את התפקידים המסורתיים של האם והאב - כאישה וכאם יחידנית, אני חשה שמשהו יקר הלך לי לאיבוד.

     

    בכל שנה, כשמתקרב יום המשפחה, אני חשה געגוע דווקא ליום האם. אני זוכרת את עצמי כילדה יושבת ומכינה לאמא משהו מיוחד: הפתעה, פינוק, משהו שיגרום לה להרגיש הכי טוב ונפלא שאפשר. מתנה צנועה שתבטא את התודה שאף פעם לא נאמרת.

     

    הפגנה שקטה של אמהות

    תשע שנים חלפו מאז הפכתי לאם ובכל שנה כשמגיע יום המשפחה אני מנסה בכוח לשחזר את התחושה המיוחדת ההיא ביני לבין אימי. שנה אחר שנה אני מאוכזבת ונכשלת בכך. אפילו חשבתי על הפגנה שקטה של אמהות שמחזיקות שלטים: "החזירו לנו את יום האם".

     

    כמה פעמים שאלתי את עצמי האם לא תמוה הדבר שמטפלת פמיניסטית כמוני, שעובדת במרכז יעוץ לאישה, בכלל תעלה על דעתה רעיון שכזה. הרי שינוי השם מיום 'האם' ליום 'המשפחה' מבטא התקדמות חברתית עצומה לעבר שיוויון מגדרי וניסיון לעצב הורות שיוויונית.

     

    ובכל זאת – לצערי, אני חשה שמשהו יקר הלך לאיבוד. החשיבה היפה, המכלילה, המרחב שניתן ל"גבר החדש", לאבות הנפלאים, נגסו בייחודיות שיש לקשר הראשוני שבין האם לילדיה. ההריון, הלידה, ההזנה, ההקשבה, הציפייה, הדאגה והאחריות, הם עדיין בהרבה מאוד מקרים מנת חלקן של האמהות.

     

    הציפייה החברתית מהאם לוותר, לשאת בעול, לשלם את מחיר ההורות, הופכת את הנתינה האמהית לבלתי נראית ומובנת מאליה. יום האם היה כמו זרקור המאיר ומדגיש ליום אחד את מה שנעלם מהעין ומאפשר לחגוג את האמהוּת כמקור של כוח והשפעה.

     

    התכנים של רוב החגים הדתיים מאדירים את תפקידיו וחלקו של הגבר – הלוחם, המשחרר, האמיץ, המנהיג. בפולקלור, הגבר נשאר "גבר" ואילו האם צריכה, למען השיוויון, לפנות את מקומה הייחודי למשפחה כולה.

     

    גם אני רוצה מתנה

    אני יושבת בחדר הטיפול, מתבוננת ברונית (שם בדוי) - אישה, אומנית, אם לשניים, אשת איש, שנמצאת בתוך תהליכי פרידה ממושכים וכואבים, תוהה איך היא אמורה להרגיש ביום זה. רונית, שהיא אם אוהבת ומסורה, מחליטה לעשות שינוי בחייה ולומר לעצמה: "מגיע לי לחיות גם אחרת", כלומר להיות נאהבת ומוזנת. היא מגיעה מוצפת בכל פגישה ברגשי אשם כבדים על השלכות הבחירה שלה על ילדיה. אם תקום ותבצע את בחירתה להתגרש מבעלה היא תגזור על ילדיה תא משפחתי מפורק כדוגמאת התא שהיא גדלה בו. אם לא תממש את בחירתה היא תשמש לילדיה דוגמא של אישה פאסיבית וממורמרת המשלימה עם המציאות.

     

    אני שומעת את רונית אומרת לי כמה כואב לה לחיות ללא אהבה ומיניות, כמה היא פוחדת ממה שהיא "מעוללת" לילדיה ואת חששותיה מהדרך בה מתבוננת עליה ביתה הבכורה: "האם היא רואה את התבוסתנות שלי?" יום המשפחה הממשמש ובא מיותר לגמרי עבורה. יום האם הישן, המיטיב והמחבק, יכול היה להעצים אותה ואת הקשר המיוחד והקרוב שבינה ובין ילדיה בלי לעורר את התחושות הקשות הקשורות למסגרת המשפחתית. המשמעות החדשה של היום מבליטה את הצורה וההרכב המשפחתי על חשבון מהות הקשר האמהי.

     

    כ', חברתי לעבודה, מטפלת, נשואה ואם לשניים, אמרה לי השבוע ביושר ובכאב: "שתו לי את יום האם. אני זוכרת שנתנו לאמא מתנה. גם אני רוצה מתנה. למה לקחו לנו את היום היחיד שבו יכולנו לקבל הכרת תודה? מה רע בצורך שלנו לזכות בתשומת לב מיוחדת יום אחד בשנה?"

     

    • הכותבת היא עו"ס קלינית, מטפלת ב"מרכז יעוץ לאישה".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "למה שתו לנו את יום האם?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים