איילת מטיילת
שלוש שנים אחרי שנחתה בהוליווד, איילת זורר טורפת תפקידים ראשיים לצד טום הנקס וג'ף גולדבלום. "הלכתי אחרי קול שאמר לי קומי וסעי, אז פשוט קמתי ועשיתי את זה"
"אני ועולם יחסי הציבור תמיד היינו ביחסים... אמביוולנטיים", אומרת איילת זורר בשיחת טלפון טרנס אטלנטית. לשיחה איתה הגעתי מצויד בתת מקלע מטפורי: לפי כמות התיאומים, ההתחמקויות והנפנופים מצד זורר ופמלייתה, נראה היה כאילו קל יותר להשיג ראיון עם ברק אובמה מאשר עם גברת זורר.
נחסוך את השתלשלות האירועים המלאה, רק נאמר שמאז שנסגרה הכתבה הצליחה זורר לקצר בכמה שנים טובות את חייהם של חברי מערכת "פנאי פלוס" ושל אנשי יחסי הציבור (הן בישראל והן באמריקה) של הסרט "אדם בן כלב", שלכבודו אנחנו משוחחים. בסוף היא נתפסה, אחרי חיבור דרך הסוכנות האמריקאית שמטפלת בה בשנים האחרונות, IFA talent.
זורר. אמביוולנטית עם יחסי ציבור (צילום: Michelle Day, הוליווד)
"אני ממש לא קשה!" היא מתגוננת ממקום מושבה בשכונת וניס ביץ' שבלוס אנג'לס, שם היא גרה בשלוש השנים האחרונות. "אפילו התנדבתי לעשות את הכתבה הזו. אני פשוט בשלושה שבועות נורא עמוסים ומאוד קשה לי להספיק הכל".
בואי נודה, את לא מתה על הראיונות האלה, אחרת כבר מזמן היינו תופסים אותך.
"תראה, אני מאוד מאמינה שיצירות מדברות בפני עצמן ומוצאות את הקהל שלהן לבד. אחרת איך יכול להיות שסרטים קטנים הצליחו? לדעתי, סרטים עושים את הדרך שלהם לקהל. מצד שני, אי אפשר להיות תמימה. אני יודעת שסרטים צריכים עזרה ובעולם הזה, בלי יחסי ציבור סרטים טובים נקברים. אז אם מבקשים ממני לעזור אני עוזרת, ואם אני לא יכולה - אז אני לא".
ולמה את כזאת שושו? למה צריך לעבור מזכירה כדי לדבר איתך?
"זה רק כי עשו לי אמבושים בקטע של הטלפון, אז אני לא נותנת אותו לאף אחד. כנ"ל לגבי האימייל. פרצו לי למחשב ושלחו ממני דברים. למדתי להציב גבולות".
השבוע נוחת רשמית על המסכים בישראל הסרט "אדם בן כלב" ("Adam Resurrected"), עיבוד בינלאומי לספרו של יורם קניוק מ-1968 בבימוי של פול שריידר, תסריטאי מוכשר ("נהג מונית") ובמאי ותיק ("ג'יגולו אמריקאי"). השחקן ג'ף גולדבלום, במה שנראה כאחד מהפרויקטים היותר משמעותיים שעשה, מגלם בסרט את אדם שטיין, בדרן יהודי ששרד את השואה בזכות התחזות לכלב ושעשוע המפקד הנאצי (ווילם דאפו).
בשנות ה-60 אנחנו מוצאים אותו מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי בישראל, שם הוא מתעמת עם עברו ופוגש ילד שגם חי את חייו ככלב. חוץ מהקאסט הבינלאומי, בהתאם לעלילה שמתרחשת בחלקה בישראל, הסרט משופע בשחקנים ישראלים, כולל עידן אלתרמן, יבגניה דודינה, דרור קרן, חנה לסלאו ומיקי לאון. זורר מגלמת בו את ג'ינה גריי, האחות הראשית בבית החולים, שמנהלת רומן בניחוח כלבלבי עם דמותו של גולדבלום.
מדובר בסרט די חריג בנוף המקומי.
"כן, אבל אני שמחה מאוד שעשיתי אותו. הוא מאוד יוצא דופן, אמנותי, לא שייך למסדר הסרטים שבדרך כלל רואים בעולם. אני מקווה שאנשים ילכו לראות אותו ויאהבו. עבר המון זמן מאז שצילמנו, זה היה איפשהו בשנה שעברה, אבל אני עדיין זוכרת טוב את החוויה מהצילומים".
איך היתה העבודה עם ג'ף גולדבלום ופול שריידר?
"היה מאוד מוזר לעבוד עם ג'ף. מצד אחד, אני יודעת שהוא מורה למשחק בארצות הברית, אבל מצד שני, כשהוא עובד הוא לא מתעסק בך בכלל, הוא מאוד מתעסק בעצמו. הוא פשוט נמצא 24 שעות בתוך הדמות שלו. נגיד, גם בלילה כשעברתי ליד החדר שלו במלון, הייתי שומעת מהחדר קולות טלוויזיה של סרטי שואה. הוא לקח את זה מאוד ברצינות והכי עמוק שהוא יכול.
נוחתת במסכים עם "אדם בן כלב" (צילום: Michelle Day, הוליווד)
הגישה שלו היתה קצת אחרת משלי בקטע הזה, בגלל שהוא שיחק דמות מאוד ברורה בקונטקסט של הסרט. ואשר לפול שריידר, הבמאי, היה מאוד מעניין לראות אותו בפעולה. מצד אחד, הוא במאי נחשב מאוד, אבל מצד שני, לא דיברנו ארוכות על משמעויות בתסריט או משהו כזה.
שיטת העבודה שלו היא פשוט להריץ את המצלמה. יש במאים מסוימים שאוהבים לדבר על מה שקורה בתוך כל סצנה, מה המשמעויות וכו'. אני מאוד אוהבת את זה, הדיבור מסדר לי את המחשבה. במקרה של פול זה לא שלגמרי לא ידעתי מה עושים, אבל כן היה מאוד... פואטי. זו היתה חוויה מוזרה לעקוב אחר ההתנהלות של שניהם".
הרגשת כאילו את בפרויקט של מישהו אחר?
"לא, כל פרויקט הופך להיות הפרויקט שלך, אבל הרגשתי שהדמות שלי היא לא במרכז הסרט. הסרט הולך אחרי דמות אחת, של ג'ף, ויתר הדמויות הן בעצם סוג של מראה. בספר יש לדמות שלי רוחב יריעה, אתה יודע מאיפה היא באה. בסרט היא יותר משרתת את החיים שלו".
כפי שזה נראה עכשיו, זורר דווקא יודעת לשרת את החיים שלה. חוץ מ"אדם בן כלב", הוליווד מקבלת אותה בברכה - ומאז שעברה לשם כבר הספקנו לראות אותה בסרטים "שמונה צדדים לאמת" ו"רסיסים", וכמובן "מינכן" שעשתה עם סטיבן ספילברג ובעצם היה הפרויקט שנתן לה טעם של חו"ל.
עם ליעד וגלעד (צילום: יגל בר קמא, אימאג'בנק)
לאחרונה בכלל נראה כאילו הכיוון הוא למעלה - זורר נשכרה לשחק בתפקיד הנשי הראשי בסרט "Angels and Demons” ("מלאכים ושדים"), המשך לסרט הפעולה הבינלאומי (המבוסס על הספר) "צופן דה וינצ'י", שבו היא מככבת בתפקיד ראשי לצד טום הנקס. למרות האזהרה מצד יחסי הציבור לא להעיז לדבר על הסרט, זורר מוכנה לנדב כמה פרטים.
זה הסרט שהולך להפוך אותך לשם עולמי? אודרי טאטו של המזרח התיכון?
"כרגע אני עסוקה בלנסוע בכל העולם, בעיקר ליחסי ציבור, אבל מי יודע מה יהיה. אני לא יכולה לענות לך על זה. מה שאני יכולה לומר זה שעברתי השנה חוויה מהממת בצילומים של הסרט, למדתי המון. אני מאמינה שדברים באים בשבילי בזמן הנכון.
אם הפרויקט הזה היה בא קודם, לא הייתי עוברת אותו בשלום. כלומר, אם לא הייתי עובדת קודם עם פול שריידר, או עושה תפקידים יותר קטנים באנגלית, לא הייתי מצליחה לעבור כזו הפקה גדולה. אתה יודע, עכשיו אני יכולה להסתכל אחורה. יש לי פרספקטיבה קטנה, באמת קטנה, אבל אני רואה מה השגתי בשנים האחרונות. אפשר לומר שהדברים השתלשלו כמו שצריך. אני בהחלט מרוצה ממה שקורה איתי".
ומה שקורה הוא תוצאה של כמעט שלוש שנים שבהן זורר, בעלה גלעד וילדם המשותף ליעד (4) מתגוררים בווניס ביץ' שבקליפורניה. "זה היה מהלך מאוד משמעותי", היא מספרת על הרגע שבו ארזה את המזוודה. "כשאתה עושה מהלך כזה אתה לא יודע מה הולך לקרות. לקחתי את הקופה ושמתי את כל החסכונות במקום אחד. זה היה משמעותי מבחינת הבן שלי, מבחינת המשפחה שלי, מבחינת הקריירה, מבחינת הכל. אבל בחרתי לגור במקום אחר, בחרתי לעבוד במקום אחר, הלכתי על החלום.
אולי היה לי קשה לומר אז שזה חלום, אבל כן, זה בפירוש היה זה. הלכתי אחרי איזשהו קול שאמר לי 'קומי וסעי'. אז פשוט קמתי ועשיתי את זה. יותר נכון לומר 'עשינו', כי לבד לא הייתי עושה את זה. אני יודעת מה זה חו"ל לבד, כי גרתי בצעירותי בניו יורק.
כשעברתי עם המשפחה שלי זה קיבל משמעויות אחרות, זו כאילו היתה החלטה לעשות צעד מסוים, משפחתי כזה, שקשור לעתיד של כולנו. תמיד אמרנו, אם זה לא מצליח ממשיכים הלאה להוואי, עושים טיול וחוזרים. בהתחלה נתתי לזה שלושה חודשים. אמרתי שאני רק מגששת, בודקת את השטח, אם לא הולך - חוזרים".
בעלך עובד בחו"ל?
"ברור. בן אדם חייב את למצוא את הדרך שלו. הוא עושה בארצות הברית בדיוק את מה שעשה בישראל - עוסק בספורט אתגרי ומדריך סקי. מצד אחד, יש יותר אפשרויות, מצד שני, התחרות הרבה יותר גדולה, אז אני לא יודעת אם זה יותר קל".
באמריקה קשה יותר לנצוץ, לא? נגיד, מעטים יודעים על הקריירה הארוכה שלך בישראל.
"תלוי איך מתייחסים לזה. אני לא אוהבת להשתמש במילה 'קשה', כי אני חושבת שיחד איתה באה ביקורת עצמית. זה לא בדיוק נותן לך מקום להשראה כשאתה אומר על משהו שהוא קשה. כשאתה אומר שיש לך אתגר, אז לדעתי זה מקום עם השראה. כן, לגור בלוס אנג'לס זה בהחלט מאתגר, אבל אני אוהבת את זה.
זה מקום שאני יכולה לצמוח בו מבחינה מקצועית. נעים לי להתחיל מההתחלה. זה קצת כמו לעשות ריסטארט למחשב. כאילו כל האינפורמציה בפנים, אבל אתה מאתחל אותה. יש בזה משהו מרענן. זו השקפת עולם, אם רואים פוזיטיב אז פוזיטיב. צער וכאב ופחדים אפשר למצוא בכל מקום, ודווקא בישראל יותר בגלל המצב".
אפשר להצליח גם בלי לעבור.
"אני לא חושבת שזה אפשרי באמת. אולי בשביל אנשים אחרים זה עובד, אבל אני לא הייתי יכולה
לנסוע לטיולים. אני באה עם משפחה, מאוד צמודה אליהם. האימהות שלי משמעותית בשבילי ואם אעשה מהלכים כאלה, של לטוס הלוך ושוב ישראל-לוס אנג'לס, אני לא רואה איך אוכל להיות אמא. אז כן, אני במקום אחר, אבל זה מקום שהוא טוב בשבילי. כרגע הכישרון שלי פותח דלתות איפה שהוא צריך לפתוח. נכון, פה פחות מכירים אותי, אבל במובן מסוים זה מרענן".
בלוס אנג'לס התעשייה טובה לך יותר?
"ממש לא, אני חושבת שסרטים מעניינים באים מכל העולם, אבל פה פשוט יש מרכז עניינים מאוד רציני והרבה הזדמנויות בבת אחת. אני לא יכולה לומר לך שיש פה יותר סרטים מעניינים, אבל כן, יש פה יותר הזדמנויות".
את הראיון המלא ניתן לקרוא בגליון החדש של פנאי פלוס
