חבר, אתה חיוור

אתמול הגיע אלינו לסלון חבר ותיק, אנחנו מכירים אותו כבר כמה שנים. הוא ישב אצלנו שעתיים בערך. אכלנו משהו, שתינו קצת, ליהגנו על המצב והוא הלך הביתה. אחרי שיצא אמרתי לחבר שלי – תשמע, הוא לא היה כל כך מצחיק היום.

את רוצה שנפסיק להיפגש איתו? הוא שאל. לא, מה פתאום, אמרתי לו. עדיין היה ממש כיף ונחמד לי כשהוא בא. רק רציתי להגיד ש.. לא יודעת. את הסיפור הזה על הבחורה עם המבטא כבר שמעתי כמה פעמים, והיום הוא פחות הבריק. אז מה, אמר לי החבר שלי. ברור לך שגם מחר הוא יקבל 30 אחוז רייטינג כמו כלום.

לחברים לא סופרים פאנצ'ים לדקה (צילומים: ערוץ 2)

אז אולי, רק אולי, זה הסיפור עם "ארץ נהדרת", שאחרי שש עונות הפכה לחבר הכי טוב שלנו, לפגישת הפוקר השבועית, שעונה על צרכים אחרים, שכבר מזמן לא קשורים לפוקר. אין הרבה סדרות בטלוויזיה שנשארו פה מספיק זמן כדי להיות חברים שלנו. אז אולי אנחנו לא רגילים, אבל גם ליחסים מהסוג הזה יש מקום.

הפינאלה של העונה המקוצרת של "ארץ", שסגרה עונה לא אחידה, לא התעלתה על עצמה, אולי אפילו ההיפך. שרי אריסון היתה עוד מאותו הדבר והסאטירה על גואל רצון לא המריאה. מערכון המתנחלים דווקא היה טוב, לו השנה היתה 2005, ואגב, אולי זה רק אצלי, אבל לא מבינים מילה ממה שאומרים במערכונים.

אבל זה בסדר. כנראה לחברים אנחנו כבר לא סופרים ממוצע פאנצ'ים לדקה. יש משהו נעים בנוכחות שלהם וכשהם צוחקים באולפן בשידור חי, אנחנו נהנים מזה שהם נהנים, למרות שמשהו מהליטוש הלך לבלי שוב. הפנינג על חשבון החדות. אבל אנחנו נגיע גם בשבוע הבא לאותה פגישה קבועה. זה הכל עניין של תיאום ציפיות מחודש.

הפילוסים וידיד. בלי משהו שיתפוס כמו הרומנים או לובה

העונה השישית של "ארץ נהדרת" אמנם נעצרה בסיומה על סוג של ישורת, אבל אלוהים יודע שלא היה שום דבר יציב בהתנהלות שלה. היא התחילה בתוכנית חימום על מערכת בחירות פושרת. בפרק השני כבר היתה מלחמה לנעוץ בה שיניים והיא סיפקה להם מזון לאיזה שניים-שלושה פרקים. אחר כך היא נגמרה והגיעו הבחירות, אבל זאת כבר היתה נפילת מתח, ולמעט כמה רגעים מבריקים (המערכון על ליברמן בערב הבחירות, למשל) זה היה אוסף של גגים שנשענו יותר על חיקוי מוצלח מאשר על אמירה.

צפייה מותנית