הכימיה ביני לבין עומר היתה חד משמעית
בשלב כלשהו של שתיקה התחלנו להתנשק ונסחפנו אל המיטה. בדרך כלל אין לי בעיה עם זה אבל הפעם זה לא הרגיש נכון, אולי לאור העובדה ששעות בודדות קודם לכן הייתי בזרועותיו של אחר. "הנחתי שאת רוצה סקס", אמר בתדהמה
את תומס הכרתי שלושה ימים קודם לכן. הוא היה אמריקני במוצאו ונווד בהווייתו. הוא ביקר בכל פינה נידחת בעולם, כשכל רכושו התמצה בתיק קטן, מעט בגדים, אופנוע ואינספור סיפורי הרפתקאות. תומס הפך את החופש לאמנות והצליח להתקיים מעבודות זמניות כמדריך צלילה או כמורה לאנגלית. הוא עטף אותי ברוך ובחום שכה הייתי זקוקה להם, בזמן שעדיין נרפאתי משברון לב קשה. הוא הזכיר לי כמה נעים זה להיות נאהבת.
כשסיימנו את הצ'אי עשינו דרכנו לשיעור יוגה בשבילים הירוקים, בין הקופים והפרות. הכיתה נחלקה לשניים – צד המתחילים, בו התמקם תומס, וממול צד המתקדמים, בו התמקמתי אני. התחלתי להתחמם בכפיפה קדימה וכשהרמתי את ראשי ראיתי בחור חתיך שפרש מזרן לידי. חייכנו לשלום והתרגול התחיל.
על אף נסיוני ביוגה לא הצלחתי להתרכז בשיעור - מידי פעם התבוננתי בבחור לידי, שתירגל באופן ראוי להערצה. בתום השיעור הוא הציג את עצמו כעומר והזמין אותי לארוחת בוקר. מאוד רציתי להיענות, אבל לא הרגשתי נוח לנטוש את תומס לטובת מישהו אחר. הצעתי לעומר להצטרף אלינו.
"שמעתי על מקום מקסים מעל המפלים, אולי תבואי איתי לשם הערב?", שאל עומר במהלך ארוחת הבוקר.
"יש לי כבר תוכניות, אולי בהזדמנות אחרת", התנצלתי.
הוא נתן לי את מספר הטלפון שלו, למקרה שאתחרט.
אם צריך לקרות בינינו משהו - זה יקרה
במהלך היום המוח שלי חפר בקדחתנות. איזה שטויות אני עושה? הרי ברור שאחרי הטיול לא אראה את תומס לעולם. והנה מגיע בחור מקסים, מישהו שיכול להיות לי איתו קשר אמיתי, ואני מנפנפת אותו כי לא נעים לי מתומס. ומה בכלל העניין הזה של "לא נעים"? זה מה שמניע אותי? הרי הייתי מעדיפה לבלות עם עומר, אז בגלל שהכרתי את תומס קודם אני צריכה לוותר? מצד שני, טוב לי עם תומס, וזה הזמן היחיד שיהיה לי לבלות עם ה"קאובוי". עומר ואני יכולים להיפגש בארץ. אם צריך לקרות בינינו משהו - זה יקרה.
כל יום באותו שבוע ראיתי את עומר ביוגה. בכל יום הוא הציע שניפגש, ובכל יום התחמקתי. בלילי האחרון בדארמסלה החלטתי שאני חייבת להיפגש איתו ויהי מה. אמרתי לתומס שאני מעדיפה שלא נישן יחד, מבלי להסגיר את הסיבה לכך.
הכימיה ביני לבין עומר היתה חד משמעית. הספרים שקרא, המוזיקה שאהב, השאלות שהעסיקו אותו - ציירו מכלול של אדם אקסצנטרי ומעניין. בשלב כלשהו של שתיקה התחלנו להתנשק ונסחפנו אל המיטה. בדרך כלל אין לי בעיה עם זה אבל הפעם זה לא הרגיש נכון, אולי לאור העובדה ששעות בודדות קודם לכן הייתי בזרועותיו של אחר.
"רגע, שנייה, זה יותר מדי מהר", עצרתי אותו.
"הזמנת אותי לחדר שלך בעשר בלילה. הנחתי שאת רוצה סקס", אמר במבט של תדהמה.
"זה לא שיש כאן ברים ליליים להיפגש בהם. אולי ניקח את הדברים לאט?", עניתי נבוכה.
המשכנו לדבר במרפסת כשירח מלא האיר את השמיים והלכנו לישון כפיות. כשהתעוררנו בבוקר התשוקה בינינו התפרצה, בלתי ניתנת לעצירה.
הרגשתי איך אהבה מסתננת ללבי
כחודש מאוחר יותר חזרתי לארץ, נרגשת לפגוש שוב את עומר. בלילה בו נפגשנו הירח שוב היה מלא. הבאנו איתנו מהודו את הרומנטיקה שבדרך כלל נעדרת מסצינת הבילויים התל אביבית. היה בינינו רוך של ליטופים וידיים אוחזות. אפילו אני נבהלתי מהדביקות. בילינו יחד סוף שבוע מושלם ואני הרגשתי איך אהבה מסתננת ללבי.
ואז שבוע שלם הוא לא השמיע קול. התאכזבתי, נפגעתי - למי יש כוח נפשי לזה? שקעתי בעצבות תהומית. אחרי שבוע הוא התקשר ואני, כועסת, לא עניתי. אבל הוא לא הרפה ובסוף נכנעתי.
"כבר התחלתי להתעצבן עלייך", אמר.
"אתה? עלי? איך אתה מעז? אתה נעלם שבוע ופתאום צץ ומצפה שאענה לך?", פלטתי את תסכולי.
"אם רצית לדבר איתי, למה לא התקשרת?" שאל.
"אני אוהבת שמחזרים אחרי", עניתי בכנות.
"אולי קרה לי משהו?", אמר.
"כשמישהו מעוניין בי הוא מוצא זמן להתקשר", עניתי בביטחון.
"היתה לי נסיעה לא מתוכננת לאיטליה. התקשרתי אלייך מיד כשחזרתי. אני רוצה לראות אותך".
קבענו לסרט. כשהסרט הסתיים טיילנו ברחובות.
"תשמע, אני לא יודעת מה אתה מחפש. אני לא בקטע של סתם סקס", אמרתי כשמצאתי את המילים והתעוזה.
"האמת, דווקא התרשמתי שאת רוצה רק סקס", אמר.
"ועכשיו, כשאתה יודע שאני לא?", שאלתי בסקרנות.
"תראי, את מדהימה, אבל כרגע אין לי מקום בחיים לזוגיות. אני בונה את העסק שלי, אני חייב להתמקד בעבודה".
העיניים שלי נהיו קצת לחות. "אז זה לא יכול להימשך", עניתי בעצב.
התנשקנו בלהט הפרידה וכל אחד מאיתנו פנה לדרכו.
האושר ממימוש הפנטזיה גווע
הקיץ חלף, ואחריו הסתיו. יצאתי עם מישהו חודש, ועם אחר שבועיים. עם אף אחד מהם לא הרגשתי את מה שהרגשתי לעומר. הוא לא יצא לי מהראש. ואז ביום אפרורי אחד הוא התקשר, רצה להיפגש, לדבר. הוא אמר שעשה טעות, שהוא לא הפסיק לחשוב עלי, שהוא רצה להתקשר קודם אבל שמע שהיה לי חבר. הייתי בעננים.
יצאנו לגלריות, למסיבות, לארוחות ולטיולים על החוף. אבל אחרי שהאושר ממימוש הפנטזיה גווע, התחלתי להבין שאין בי שִמחה לקום לצידו בבוקר, שאין בי התלהבות להיפגש איתו בערב. אולי היה זה טעמה המר של האכזבה הקודמת, אולי ההיכרות המעמיקה איתו, אבל תחושת האהבה נעלמה.
לילה אחד, בדרכנו בחזרה מהופעה, בעודי שקטה ומהורהרת, הוא שאל מה קרה. אמרתי לו שזה לא זה. בפנים מאוכזבות הוא נפרד ממני בנשיקה על הלחי.
אומרים שהכל עניין של טיימינג. האם דברים היו מתפתחים באופן שונה אילו הייתי מכירה את עומר לפני תומס? אולי אם עומר היה רוצה אותי כשאני רציתי אותו, הייתי נפתחת לאהוב אותו באמת? או אולי פשוט כשהטיימינג לא בעדנו, סימן שזה לא הדבר הנכון? הרי אם היתה זו אהבה אמיתית, העיתוי היה מסתדר כדי לאפשר אותה.
