כשמאלנים כשלנו

אפשר להגיד הרבה דברים על תוצאות הבחירות האחרונות, אבל בואו נודה – נכשלנו. אי אפשר להטיל את כל האחריות והאשמה על הספינים, אי אפשר לומר שכוחם של ארד ואדלר גבר על השפיות וההגיון. זה קל מדי. אי אפשר לומר שהקמפיין לא היה טוב. גם זה קל מדי. אי אפשר לומר שהמהלך שניסה לחבר את מרצ לקהלים חדשים נכשל. אפילו זה קל מדי.

הכישלון הרבה יותר עמוק. הכישלון הוא כישלון של דרך ושל יכולת. וזה לא כישלון שאפשר להתגבר עליו עם סיסמה כזאת או אחרת, מוצלחת ככל שתהיה.

בבחירות המהפך האחרונות בקיץ 1992, זכה גוש השמאל בגדול. מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין ז"ל קיבלה 44 מנדטים, ומרצ נכנסה לזירה עם 12. זה היה ניצחון סוחף וברור של גוש השמאל. הגוש הזה הוביל את המדינה ובזמן קצר ניסה לעשות מהפיכה גדולה. הכרה באש"ף כארגון המייצג של העם הפלסטיני, חתימת הסכם עם הפלסטינים לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, כוונה לפנות שטחים וגם דרך כלכלית אחרת, עם הרבה יותר חמלה.

מאז, יש להודות בפה מלא, המחנה הזה, שלעיתים קוראים לו מחנה השלום ולעיתים גוש השמאל, רק הלך והצטמצם. והיום אם סופרים את קולות מפלגת העבודה ומרצ – הגוש מונה 16 מנדטים בלבד. זו מגמה שנמשכת כבר 15 שנה. אפשר לומר באופן סמלי שאבן הדרך של תחילת המגמה הזו הייתה שלוש היריות בכיכר, שרצחו את החזון ואת השלום ובעיקר את המנהיג.

אבל איך שלא נסתכל על זה אנחנו כשלנו. ואנחנו הם אנשי השמאל למיניהם, החולמים והחוזים. מי שחשבו שאפשר לייצר כאן מציאות אחרת, שבה יחיו זו לצד זו שתי מדינות לשני העמים, ועם ישראל ייהנה מפירות ההסדר הזה לא פחות מאשר העם הפלסטיני. 

הציבור הישראלי שביטא את רצונו בבחירות האחרונות, לא מאמין שאפשר להגיע להסדר עם הפלסטינים. בכל אופן לא הסדר שוויוני על בסיס ערכים ומוסר. הציבור לא חושב שצריך להעניק לאזרחי ישראל הערבים זכויות שוות. הציבור לא מאמין בשוויון. הציבור מאמין בכוח. ואנחנו כשלנו כי הפכנו לא רלוונטיים. כשלנו כי לא ידענו לדבר בשפה שפותחת לבבות. רק יצרנו אנטגוניזם.

כשלנו משום שהתייחסו אלינו במקרה הטוב כאל תמימים, ובמקרה הפחות טוב כאל הזויים. כשלנו כי הנוער, כפי שהדבר השתקף בבחירות שנערכו בבתי הספר השונים ברחבי הארץ – בחר במנהיג חזק, בדרכים כוחניות והוא בכלל לא ספר את גוש השמאל, לא התייחס למרצ כאל פקטור במערכת הבחירות.

כשלנו לא בערכים שאנחנו דוגלים בהם, אלא בניסיונותינו להגיע לציבור. כשלנו כי הציבור בדרום הצביע בגדול בעד הימין – בדמותו של הליכוד או ליברמן. לא הצלחנו להגיע לאנשים האלה ולומר להם שאכפת לנו מהם. כשלנו כי הם לא ספרו אותנו בכלל והם לא התלבטו. הם לא חשבו אפילו לרגע שהמסרים של מרצ או של מפלגת העבודה רלוונטיים לגביהם ושמישהו באחת מהמפלגות האלה חושב עליהם.

לכן הקריאות במפלגת העבודה להדיח את ברק, או במרצ להדיח את ג'ומס לא יעשו את העבודה. כי הדרך כשלה, לא המנהיג. הדרך שלנו הפכה לא רלוונטית. הציבור בגדול לא באמת מאמין בערכים דמוקרטיים. הציבור לא באמת מאמין בחמלה לזולת ובסולידריות חברתית, כפי שמפלגת העבודה או מרצ מנסות למכור.

כי הציבור, בגדול, לא באמת דוגל בדרך השלום, כפי שבאה לידי ביטוי במצע מרצ או מפלגת העבודה, והוא לא מאמין שאפשר להגיע להסדר עם הפלסטינים או לא רוצה להגיע להסדר עם הפלסטינים. הציבור לא באמת חושב ששלום עם סוריה חשוב יותר מרמת הגולן.

זו הקריאה הנכונה של תוצאות הבחירות האחרונות – וכדאי להודות בכך. וזה חשבון הנפש שצריך לעשות: איך הפכנו ללא רלוונטיים. איך איבדנו את הקשר עם הבוחר, איך לא הצלחנו להגיע לליבם של הצעירים. צריך להודות: צעירי העבודה וצעירי מרצ הם קשישים בני 50 פלוס. נוער מרצ ונוער עבודה כבר מזמן אינם שם. זה כבר מזמן לא שיח שסוחף את הדור הצעיר, אפילו לא את דור הביניים. כי הדרך הזאת אינה אופציה לבחירה עבור שכבות גדולות ורחבות – גם אם יחליפו את סיסמת הסוציאליזם בשם העדכני סוציאל-דמוקרטיה. זה פשוט לא עבד.