אחדות היא שחיתות
לנתניהו קואליציה טבעית של 65 ח"כים ומנדט מובהק למשול. שוועתו לממשלה רחבה היא עדות לחרדתו מחד, ולשיבוש דמוקרטי חמור מאידך
בנימין נתניהו יכול להקים ממשלה צרה של 65 מנדטים, יחד עם ישראל ביתנו, ש"ס, אגודת ישראל, האיחוד הלאומי והבית היהודי. זו הנגזרת הממשלית של תוצאות הבחירות ומימוש סביר והגיוני של רצון הבוחר. אולם נתניהו מעוניין בממשלת אחדות עם קדימה והעבודה, בנוסף כמובן לשותפות הטבעיות שלו.
לפיכך, חובה לשאול לשם מה ועל מה בכלל מקיימים כאן בחירות, ומה נותר אם בכלל מהשיטה הפוליטית בפרט ומהדמוקרטיה בכלל? הרי כל הסיפור מתחיל ונגמר פעם אחר פעם בחלוקה פריטטית של תיקים בממשלה ובביזה מוסכמת של השלל השלטוני, בין מפלגות האמורות בכלל להתגושש רעיונית זו עם זו.
על-כן, מדוע מוסיפים והולכים בתווך - בין ממשלת אחדות אחת לשנייה - אל הבוחר ומעמידים מולו מצג שווא של התמודדות ערכית וגורלית?
ממשלות אחדות לאומית הן מתכון פוליטי נדיר שאינו קיים ברוב המדינות המתוקנות, אף לא בכאלה הסובלות משסעים חברתיים. אם כן, יש משהו כמעט מיסטי בהתרפקות של ציבור גדול בישראל שוב ושוב על ממשלות אחדות ובתמיכה שהן זוכות לה, לפחות כפי שהדבר משתקף בסקרי דעת קהל.
הכמיהה הישראלית לאחדות פוליטית נשענת על אמונה תמימה, בלתי רציונלית ואנטי-פוליטית בעליל, לפיה פירושה "אחדות בעם", שבת אחים גם יחד וקידום תחומי חיים רבים שבהם ממשלות צרות מתקשות כביכול להתקדם, בשל המארב התמידי מצד האופוזיציה. אך ההיסטוריה של ממשלות האחדות בישראל מלמדת בדיוק את ההיפך: האחדות מולידה ניטרולים הדדיים ודישדוש במי אפסיים, ואילו הימין מרוסן הרבה יותר בממשלה צרה.
את צירופם של מנחם בגין ויוסף ספיר לממשלת לוי אשכול ערב מלחמת ששת-הימים, קשה להגדיר כממשלת אחדות במתכונת שהכרנו משני העשורים האחרונים. השניים הצטרפו לממשלה ללא תיק ולפרק זמן מוגבל מלכתחילה.
ממשלת האחדות הראשונה היתה איפוא ממשלת שמיר-פרס שהוקמה ב-84'. בתחום המדיני חתם פרס על הסכם לונדון עם המלך חוסיין מאחורי גבם של שמיר ורבין. שמיר בתגובה התנער מההסכם. לאחר הקמת ממשלתו הצרה, הוביל שמיר עצמו לוועידת מדריד. בתחום הבטחוני הנהיג רבין באותה ממשלה את מדיניות היד החזקה בשטחים והאינתיפאדה השתוללה. ארנס, מחליפו של רבין בממשלת שמיר הצרה, ניהל מדיניות ליברלית ואף תמך בנסיגת צה"ל מעזה.
"הישג" נוסף של אותה ממשלת שמיר-פרס היה התרגיל המסריח שבו פרס חבר לאריה דרעי והשניים המאיסו את ה מערכת הפוליטית על הציבור כולו וגררו את ישראל להרפתקאת הבחירה הישירה שבינתיים נסוגנו ממנה.
ואילו רבין הקים ב-92' ממשלה צרה שסיימה את האינתיפאדה, חתמה על הסכמי אוסלו וביצעה השקעות עתק בחינוך ותשתיות.
שתי ממשלות האחדות בראשות אריאל שרון התאפיינו בקריסת היחסים עם הרשות הפלסטינית, בחיסול השדרה המרכזית של המנהיגות הפלסטינית, בעליית החמאס, בהתנהלות מונרכית של שרון ובניו, בשחיתות גואה ובהקמת המיזם הפוליטי האופורטוניסטי ששמו קדימה. הכל בהשתתפותה הפעילה של מפלגת העבודה, שסירובה ארוך הימים למלא את ייעודה באופוזיציה גרם להתכווצותה וכמעט להתאדותה.
על ממשלת האחדות בראשות אולמרט ובפרט על הישגיה אין פשוט מה לכתוב. על אולמרט עצמו אפשר להתעדכן באמצעות עמודי הפלילים.
אחדות היא שחיתות
ממשלות אחדות הן איום ממשי על הדמוקרטיה ושלטון החוק. לא בכדי הדמוקרטיה הישראלית שברירית ומשברית, היות ומזה שנות דור האחדות הופכת רצפט שלטוני קבוע. בהעדר אופוזיציה כמותית ואייכותית לשלטון, לפתח רובצים הסיאוב והשחיתות.
ללא מטריה פרלמנטרית אופוזיציונית, גם נוגדני שלטון כמו זרועות החוק (פרקליטות, בתי-משפט ומשטרה), לוקים במורך לב וחדלים למלא את שליחותם. קריסת המערכות, אובדן המורא, מסירת החברה לארגוני פשיעה וההתפרקות הכוללת מתחילה מלמעלה, מהשלטון ומשיבוש סדריו.
דוגמא לכך אפשר למצוא בחנינה לאנשי השב"כ, שנולדה בממשלת האחדות הראשונה. כך גם לגבי הכרזתו של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, לפיה מליוני הדולרים שקיבל גלעד שרון מדודי אפל בגין גלישה באינטרנט הם "שכר ייעוץ סביר", כאשר אביו עמד בראש ממשלה מקיר אל קיר.
המשך ההתמכרות לממשלות אחדות היא איפוא הזמנה לקריסת הדמוקרטיה וקרמינליזציה של החברה.
