סירוב שיחזק את לבני
על יו"ר קדימה לעזור לחדד את ההבדלים בין הפתרונות שמציעים הימין והשמאל לבעיות המורכבות של ישראל
נתניהו רוצה מאוד אחדות עם קדימה. הוא רוצה בכך לא רק כעלה תאנה מול העולם, אלא גם באמת ובתמים כדי לקרב את ממשלתו למרכז ולאזן את הדחפים הימניים הקיצוניים של שותפיו.
הליכוד בשנים האחרונות הלך והתקרב למרכז, ובבסיס האידיאולוגיה שלו היום אימץ את גישת הפשרה הטריטוריאלית ומרכיבים רבים אחרים של החשיבה שלפני שני עשורים נתפסה כנחלתו הבלעדית של השמאל. הוא צריך את לבני ואת מפלגתה כדי לקדם את המדיניות שהוא עצמו רוצה בה.
מדוע על לבני לסרב לו בכל זאת? מדוע עליה לומר "לא" להצעה המפתה לקבוע יחד את קווי היסוד ולקבל תיקים בכירים בממשלה? מדוע לסרב להצעה להשתתף בקביעת העתיד? מדוע, כאשר האופק נראה כה קודר, כאשר כמקובל במקומותינו צריכות להתקבל החלטות גורליות בקשר לאיראן, לסוריה, לפלסטינים ולכלכלה, צריכה מפלגת קדימה ללכת לאופוזיציה?
התשובה שלי היא – בדיוק למען העתיד של כולנו. בדיוק כיוון שבפתח ניצבות כל ההחלטות הגורליות הללו, ולצידן רבות אחרות שיקבעו את דרכנו. רבים מתוכנו מאמינים שבעת מצוקה עלינו להתאחד לנוכח האויב. המסד ההיסטורי לאמונה הזאת הוא תחושת שותפות הגורל שממשלת אחדות מייצרת ובכך מסייעת למחוק את כל ההבדלים בינינו. אבל הדבר שאנחנו קוראים לו אחדות הוא בשנים האחרונות שם נרדף לשיתוק, לטשטוש הבדלים בדרך ולהתמרחות אינסופית של הפוליטיקה הישראלית.
הגיע הזמן להציג חלופות ברורות. הליכוד הממורכז אינו חלופה ברורה לקדימה, וקדימה אינה חלופה ברורה לעבודה. המפלגות הללו הן מפלגות מרכז שההבדלים ביניהן נוגעים לאגו של העומדים בראשן ולתאוות השלטון של חבריהן יותר מאשר לשאלות עקרוניות. הבדלים של ממש קיימים רק בין הפתרונות שמציע השמאל המובהק – בעיקרון נסיגה לקווים הקרובים לקווי 67', כולל ירושלים, ופתרון מוסכם לנושא הפליטים – לבין הימין המובהק, המציע שני סוגים של רעיונות: מדינה דו-לאומית בגירסאות שונות על בסיס אפרטהייד, כתפיסת הדוגלים בהמשך ההתנחלות, או היפרדות והפרדה אתנית מוחלטת בין יהודים לערבים, כתפיסת האיחוד הלאומי.
אפשר לסמוך על נתניהו שבסוגיות הקריטיות העומדות על הפרק, כגון איראן, הוא יעשה את הדבר הנכון: יתייעץ עם ראשי מערכת הביטחון, ישלב שרי ביטחון וראשי ממשלה קודמים בקבלת ההחלטות, ינהל דיאלוג עם ראשי הממשל בארה"ב ובאירופה, ויקבל החלטה מושכלת. כאן לבני לא ממש תוכל להועיל לו.
בעניינים האחרים, לעומת זאת – סוריה, הפלסטינים, העוני – הגיע הזמן אחת ולתמיד לבחון את המתכונים שמציע הימין. אדרבא. אם יש בידי אנשיו פתרונות אחרים, טובים יותר, נשמח לגלות אותם. אם, לעומת זאת, הצעותיהם יובילו לדרך ללא מוצא, לעימות קשה עם העולם ובראשו ארה"ב, להחרפת ההתנגדות הפלסטינית והערבית, החלופה שמציעה לבני תהיה ברורה יותר.
זו הסיבה שעליה ללכת לאופוזיציה. אין ספק שחישוקי מפלגתה יימתחו מאוד. ייתכן שמופז, איציק או אחרים יתפתו ללכת עם נתניהו, אבל שכרם ייצא בהפסדם. אם תוכיח לנו לבני שהיא מציעה פוליטיקה אחרת, יותר נקיה, פחות תאבת שלטון לשמו, עומדת על עקרונותיה, ואם תוכל, בהליכתה לאופוזיציה, לחשוף את דרך ההתנהלות של הימין בצורה בהירה, סיכוייה לנצח בבחירות הבאות גדולים.
יתר על כן, במעשה הזה תוכל להוביל לשידוד מערכות בפוליטיקה הישראלית, לפירוק המפלגות הישנות וליצירת חיבורים חדשים המשקפים נכון יותר את הכיוונים האידיאולוגיים.
פרופ' דרור זאבי, המחלקה למזרח התיכון, אוניברסיטת בן-גוריון
