"הערבים משתמשים בפלסטינים כתירוץ"

האינטלקטואל העיראקי הגולה, נג'ם וואלי, שאל את עצמו במשך השנים מדוע חוששים מנהיגי ערב מפני ביקורים של אזרחיהן בישראל. ב-2007, כשקיבל הזמנה מאוניברסיטת חיפה להשתתף בכינוס שעוסק בעתידה של עיראק, לא היסס; בהתרגשות רבה ארז מזוודה. את רשמיו מן המסע ליקט לספר "דו"ח מסע שאינו בלתי פוליטי".

הספר רואה אור בימים אלה בתרגום לעברית בהוצאת ספרית פועלים. וואלי מתעמת שם עם הנראטיב הפן-ערבי הרשמי וטוען: "הנחשלות, החורבן וההרס האוכלים בחברות הערביות קשורים בסכסוך הערבי-ישראלי רק במובן אחד, וזה ששלום עם ישראל פירושו קץ לאופיום ששליטי ערב מסממים בו את בני עמם.

וואלי ליד סמי מיכאל ביריד הספרים בירושלים (צילום: אברהם קנטור)

שלום יחשוף לעיני כל כי הם הסיבה לבעיות שהם תולים בישראל; המצב הכלכלי הירוד, הרמה של מערכת החינוך והתפשטות התודעה האידיאולוגית הפונדמנטליסטית - כל אלה קשורים בהיעדר דמוקרטיה, בשחיתות של משפחות השלטון, בחיי הפזרנות שלהן ובאדישות שלהן כלפי בני עמן. אין לזה כל קשר לסכסוך הערבי-ישראלי".

המבט הביקורתי יוצא הדופן של וואלי על החברה הערבית גרר, שלא במפתיע, תגובות קשות כמעט מכל קשת העולם הערבי, החל מחברים וקולגות וכלה באינטלקטואלים. אגודת הסופרים הערביים נוהגת באופן קבע לגנות את כתביו, ספר חדש שכתב, "Angels Of The South", שהשקתו היתה אמורה להתקיים ביריד הספרים בקהיר לפני שבועות ספורים, נגנז לעת עתה במצרים, והוא עצמו זכה למקום של כבוד ברשימות השחורות של ארגונים אסלאמיים פונדמנטליסטיים בעיראק.

גדל בפאריז העיראקית

וואלי נולד בבצרה ב-1956 וגדל בעיר אל-עמאריה, אותה הוא מכנה "פריז העיראקית". שם, בעיר שכינסה לתוכה יהודים, מוסלמים ונוצרים, הוא נחשף לראשונה אל האחר. "אני חושב שעמאריה היא הרוח מאחורי הכתיבה שלי", הוא אומר בראיון ל-ynet. "גדלתי עם קשת רחבה של דתות, תרבויות ואנשים. גדלתי ברוח של סובלנות ואני מברך על כך. לא היינו מדברים כעת ללא המטען הזה, ללא זיכרונות הילדות והחוויות משם".

את ספר המסע לישראל הוא מקדיש לד"ר דאוד גבאי, רופא יהודי שהציל את חייו כשבלע בגיל חמש כמות מסוכנת של נפט. אחר כך גבאי ומשפחתו נאלצו לעזוב את עיראק בשנות השבעים בגלל הדיקטטורה. בין האנשים שהשפיעו ביותר על תפיסותיו ועיצבו את הלך מחשבתו היה הפילוסוף האקזיסטנציאליסט ז'אן פול סארטר.

ביקורו של סארטר בישראל ב-1970 העמיד את וואלי ואינטלקטואלים ערבים אחרים בדילמה לא קטנה - קבלת האקזיסטנציאליזם חייבה להכיר בזולת ולקבלו כשותף לאמת הקיומית. עמדת הרוב של המנהיגות הפוליטית והאינטלקטואלית הערבית, ששללה ושוללת עד היום הכרה בישות הציונית, לא יכלה להרשות לעצמה להכיל את שתי העמדות המנוגדות לכאורה זו לזו.

וואלי אומר כי למרות הקושי בחר בדרכו של סארטר. "אקזיסטנציאליזם זו פילוסופיה שהיא תפיסת חיים: היא לא פוליטית ולכן היא על זמנית. חברים רבים שלי שינו את עמדותיהם הפוליטיות על ציר הזמן. היו שהפכו מאנשי שמאל לימין ולהיפך, אבל אקזיסטנציאליסט נשאר אקזיסטנציאליסט לתמיד".

בספר הוא סוגר חשבונות עם מילון המונחים הרווח בשיח הפן-ערבי, זה המתלהם שלדידו מוביל לחורבן תרבותי. "די להכיר את אוצר המילים כדי להבין את ממדי החורבן שהפיצו זרעי האידיאולוגיה הלאומית בחיינו", הוא אומר ומדגים זאת בשיריהם של האחים רחבני מלבנון, אשר כתבו לזמרת פיירוז טקסטים מפורסמים על "השבת תהילת ירושלים" ועל "נהר הירדן שישטוף את רגלי הפראים".

"האידיאולוגיה הזו גרמה אפילו למשפחה נוצרית, שמתבקש כי תשא בפיה שירים של שלום, להשמיע ללא היסוס מילים של נקמה ואימה. היא מתיימרת להיות מהפכנית ומבקשת לגייס את ההמונים להאמין כי אין פתרון לסכסוך על פלסטין זולת השימוש בכוח הזרוע".

הכל בשם פלסטין

וואלי טוען כי אותה טרמינולוגיה שקיימת בשיריה של פיירוז נוגעת למעשה בכל תחומי החיים. "דיקטטור השולט כל חייו, עוצר אנשים והורג אותם כאוות נפשו עושה זאת בשם שחרור פלסטין, קצין המתעלל בחייל ביחידתו מתבטא כלפיו בבוז בשם פלסטין. הכל בשם פלסטין. שימוש היתר הזה מעטר את מרבית מדורי התרבות בעיתונים שלנו. משכיל המתנגד לפעולות ההתאבדות וקורא לשלום מואשם בכניעה".

"שימוש יתר בשם פלסטין" (צילום: AP)

בספר הוא יוצא לא רק נגד מדיניות ממשלות ערב, אלא גם נגד האינטלקטואלים הערביים, כמו למשל הקולנוענית ליאנה באדר, רעייתו של יאסר עבד ראבו, שלדידו יושבת על הגדר. גם את אדוארד סעיד הוא מבקר בחריפות וטוען כי למרות שסעיד התפאר במערב בשיתוף הפעולה עם דניאל ברנבוים בתזמורת הדיוואן שהקימו ביחד - במדינות ערב לא העז להזכיר אותה.

"מרבית הסופרים הערביים מייצגים עמדות רדיקליות שהן חלק מהנורמות הפוליטיות. אני כועס על הצד הרשמי של השיח הזה, שבא לביטוי למשל במה שמכונה 'איגוד הסופרים הערבי'. על כל מאמר שאני כותב נגד פיגועים, יש עשרה מאמרים שמגלים כלפיהם הבנה. לדעתם הייאוש של הפלסטינים הופך את הפיגועים למובנים. זה מרגיז אותי. ספרות צריכה לקחת צד אחד והוא ההומניזם. סופר לא צריך לעמוד לצד הפרופגנדה המלחמתית. הסופרים האלה מקיימים קריירות על גבה של פלסטין".

ספרו של וואלי נפתח באיגרת שכתב ב-12 באוקטובר 1978 חתן פרס נובל, נגיב מחפוז, לידידו הישראלי פרופסור ששון סומך - מי שעמד בראש החוג לשפה ולספרות ערבית באוניברסיטת תל אביב ונחשב לגדולי המומחים בעולם לספרותו של מחפוז.

יש לי חלום

"אני חולם על עידן של שיתוף פעולה, שיהפוך את האזור הזה למקום זוהר באור יקרות של מדע, הפועל על בסיס ערכי שמים נעלים", מילל מחפוז את חלומו של וואלי. "בכל לבי אני מאמין שמילים רבות מדי נכתבו על השנאה בין היהודים והערבים ומעט מדי הוקדשו לקירוב בין הצדדים".

מחפוז, הוא מזכיר, שרד ניסיון התנקשות בחייו על דרך הדיאלוג שבחר. "אני מקווה כי אנשים בשני הצדדים ימשיכו לסכן את חייהם במאבק הנחוש לשלום. 60 שנה אחרי כינונה של מדינת ישראל, אני רוצה להאמין בחזון של מחפוז".

משנות השמונים משמיע וואלי את קולו, מבקר ללא ליאות את ההשפעה האסלאמית הרדיקאלית על החברה הערבית. ב-2007, כשקיבל את הטלפון מפרופסור אמציה ברעם מאוניברסיטת חיפה, אמר לעצמו: "סופסוף מישהו קרא אותי והבין שיש לכם ידיד בצד השני. הכי קל לומר שהתאהבתי בישראלים. הבעיה היא שאנחנו כתושבי המזרח התיכון טיפוסים עצלנים. אנחנו נבחר תמיד בדרך הקלה גם כשהיא מסבכת את חיינו".

בספר מוקדש פרק שלם למפגש שלו עם חתן פרס ישראל, פרופסור ששון סומך. בפרק זה הוא מדבר על ההפסד הגדול של עולם הספרות הערבי שלא מכיר את כתביו. "לא רק פרופסור סומך מוחרם בעולם הערבי, אלא גם סמי מיכאל, דוד גרוסמן ואחרים, אבל סומך זה סיפור שונה, כיוון שהוא מומחה בינלאומי לספרות ערבית. מחפוז אהב את סומך וזה עורר אנטגוניזם. אנשים חשבו 'מה פתאום שישראלי יאמר לנו מיהו מחפוז'.

החרם הזה שלא מאפשר פתח למגע הוא היסטורי. התרבות העיראקית מחקה פרק שלם שלה – קודם היא הבריחה את האליטות היהודיות שישבו בה, ומאוחר יותר היא מחקה את תרומתם של האדירה של היהודים לתרבות העיראקית כמו למשל המוזיקאים דאוד וסאלח אל-קוויתי, שבשנותיו של סדאם חוסיין נמחקו שיריהם מהרדיו הרשמי. אבל השירים שלהם בלתי ניתנים למחיקה, הם חלק מהפולקלור. סדאם חשב שהנוכחות של השירים האלה מסוכנת, כי הם עלולים להעלות שאלה איך התרבות העיראקית ניזונה מיצירות של האויב".

האם דעותיך השתנו בעקבות המתקפה הישראלית בעזה?

"הרעיון המרכזי של הספר לא השתנה. אני עדיין מאמין שאפשר לחיות ביחד בשלום. עמדתי היא

שישראל חייבת לחזק את מחמוד עבאס ולעזור לו, אבל אינני חושב שזה מקומי לדבר על כך. זוהי מלחמתם של האינטלקטואלים הישראלים. קל יהיה לי לבקר את המדיניות הישראלית, קשה יותר לבקר מדיניות ותהליכים בחברה שלי. כל אחד צריך להלחם ממקומו על צביון החברה בה הוא חי. אם אינטלקטואלים רבים יעשו את הצעד הזה - יפתחו את הראש וידברו עם הצד השני - דברים ישתנו".

"אני כמו היהודים בתקופה שבה בית ומדינה היו עבורם אילוזיה, פנטזיה, חלום. הבית שלי הוא בחלום. אני חוזר לעיראק, למרות שאני נמצא ברשימה השחורה של המפלגה האיסלאמית. הם קוראים לי בוגד ובבוגדים יורים למוות. אני לא מוכן לפחד. אני רוצה לומר את דעותיי. לסמי מיכאל יש חלום לחזור לבגדד. החלום שלי הוא לנסוע ביחד איתו".