שתף קטע נבחר

מדברים אל הקירות

קנה מכוון מעל גבי פשקוויל לעבר נשות המגזר - "החצופות והפרוצות", ההולכות עם פאה ולא מוותרות על בושם ואיפור. והאם רעלה היא הדבר הבא? טלי פרקש מבקשת לשים סוף להסתה. מישהו שומע אותה?

אומרים שאם לא מתייחסים לחוליגנים הם מורידים פרופיל. מספרים שלפעמים כדאי להעלים עין מהתנהגויות לא ראויות מתוך הנחה שאותו אדם, או אותה קבוצה תעבור לנבוח ליד עץ אחר, אז אומרים.

 

בסוף השבוע האחרון, התיאוריה הזאת הופרכה אצלי לתמיד. ליד בית הכנסת השכונתי נתלו מודעות צבעוניות שממבט ראשון נראו תמימות. "אמא זו הצגה חדשה?", שאל הקטן בעודו בוהה בצבעי האש הבוהקים וקנה הרובה שהופיעו במודעה. כמעט השבתי "כן", כדי לצאת לידי ידי חובת תגובה ולעבור הלאה. אבל אז, בתמימות שרק ילד בכיתה א' יכול יגייס, שאל האפרוח: "אמא תגידי, מה זה חרדילונית ולמה היא מחבלת?", בשלב הזה ההליכה המתוכננת לפארק עברה למצב המתן ואז האמא של מקשה הקושיות שלפה את המצלמה.

 

אין ספק כי הרחוב החרדי "זכה" לבלוע במשך שנים כמויות גדולות והולכות של "ביוב אינפורמטיבי". הביטוי "אבן מקיר תזעק", נאמר גם אם לא במקור, על לוחות המודעות בריכוז חרדי ממוצע. מה שהחל כאקט מחאתי של אנשי היישוב הישן בירושלים, הלך וצבר עם השנים הרבה כוח ותאוצה. הכרזות המוכיחות בשחור - לבן ממאה שערים, הביטויים המליציים, חצו כבר לפני עשורים את מחסום השכונה והתפשטו בכל ריכוז חרדי המכבד עצמו.

 

זאת לא בדיחה

ובאיזשהו מקום, אנחנו הקוראים התרגלנו. הפכנו את המודעה הארסית לבדיחה "עוברת לשכן" ליד המעלית. בעת שהקורבן התורן "כיכב" על הקירות, כשמפעל חייו נקרע לגזרים יחד עם שמו הטוב, כבודו ופרנסתו, האכפתיים מיהרו לתלוש ולמזער את הנזק. האדישים הסתפקו בלשמוח כי לא הם וגורלם נמצאים על הכוונת.

 

אך בינתיים, בלי שמנו לב, "ההסלמה גברה". המודעות הספרטניות אליהן הורגלנו הפכו לאאוט. צבע ואפקטים תפסו את מקומם "כדבר השונא הבא". הביטויים הקלאסיים של "גוועלד" או "זעקה גדולה ומרה", הפכו לנדירים. במקומם מופיעים מילים קליטות ונפיצות עד מאוד כמו "חרדילונית" (שילוב בלתי אפשרי בין חרדית לחילונית).

 

גם לוויזואליות יש מקום חשוב משלה "בפשקוויל המשודרג". לעבר הקורא המזדמן מופנה קנה נשק עם לוע פעור, כשברקע לשונות אש. בתי קברות עם זוג ידיים המציצות מן האדמה כמו בסיוט אפל במיוחד מקדמות את פני המתעניין. גם הטלאי הצהוב, לא נחסך מאיתנו (מישהו אמר שואה שנייה?), בסוג של עיטור אחרון להשלמת אפקט הזוועה במלואו.

 

אז מיהו הגורם המושך אליו הפעם את הנייר המשפריץ דם אש ותמרות עשן? נשות המגזר. "המחבלות" המעיזות ללכת בפאה. "החצופות והפרוצות" שלא מוותרות על בושם ואיפור. עד הגרביים הגיעו שם, לא משאירים חלילה שום דבר ליד המקרה. תראו מה קצת צללית משחררת לחלל האוויר? שנאה וזעם המספיקים לחיים שלמים על ספת הפסיכולוג.

 

גם כאן ניצבות בפני הקורא, או יותר נכון הקוראת החרדה,

שתי אופציות. לזרוק מבטים מסביב, שמא עומד לזנק מבין השיחים קנאי-דת עם רעלה ביד. או כאמור, להתעלם ולקוות לשווא שבזה יגמר הסיפור כולו.

 

העובדה כי מדובר במטורף עם ידע בפוטושופ, מטרידה אותי. זהו אינו "המקרה הקלאסי" של איש ירושלים מפעם החולם על חזרה לחיי מחסור וצנע על מכבש דפוס ישן. הפארודיה המגוחכת הזו היא עליית מדרגה של ממש. היא התרחשה כשישנו, שלא מחינו, כשנתנו לאותם בני בליעל לשחרר את הזיותיהם הפרועות על קירות ביתנו. אף על פי שהם אינם מיצגים דבר, מתפיסת עולמו של החרדי הממוצע.

 

אינני משפטנית ולא מומחית בחוקי הסתה מול גבולות חופש הביטוי. אך לעניות דעתי, לכנות ציבור נשי שלם במילה "מחבלות" על לא עוול בכפן, להאשים אותן בכל זוועות הקיום היהודי עלי אדמות, זו קריאה למעשה. מי ייקח אחריות כשבפעם הבאה כבר לא "יסתפקו" הקיצונים בזריקת אקונומיקה על נשים?, שהאלימות הפיזית, לא רק זו המילולית, תעלה אף היא מדרגה? ובכלל, עד מתי צריכה להימשך "מדיניות ההבלגה"?

 

ובינתיים, אני מדברת אל הקירות.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הפשקוויל ברחוב החרדי
צילום: טלי פרקש
מומלצים