"דגל ישראל הוא כמו מאהב מיתולוגי שהכזיב"

מידי שבוע, במתנ"ס בישוב החדש "יד בנימין", מתקבצות חמש נשים תושבות האזור וגבר אחד המדרים מתל אביב לפגוש אותן, בכדי לעבד לשכלל ולקדם את ההצגה המשותפת שיצרו "מחסום כיסופים". ברכה קוך, עמליה אבינועם, לורנס בזיז, חסידה בשארי, וחנה פיקאר, תושבות גוש קטיף לשעבר, העלו יחד על הכתב מחזה המורכב ממונולוגים אישיים, המציג את מה שהן מכנות "סיפור השבר הגדול של חייהן", מנקודות מבט אישיות וחברתיות.

"אני רק מנסה לחיות את היום-יום שלי בצורה שמחה ושלווה", טוענת חסידה בושארי במונולוג שלה. "כל נושא הגירוש אצלי מודחק עמוק, עמוק. אני לא זוכרת כלום. 'בלק אאוט' טוטאלי. לא חולמת, לא חושבת, לא נזכרת, כלום. כאילו לא היה. אולי זה ממתין לי בפינה ומבקש להתפוצץ לי בפנים, או שזה ישקע ויתפוגג. יותר טוב תשקע, תתפוגג, הפסדתי את הלהט שהיה לי, הלך ולא שב".

"איבדתי את עצמי לעצמי, כאילו אני לא קיימת"

"הפכתי לשקופה, בעיני עצמי אני שקופה. כולם מסביב מעריכים אותי, אבל אני איבדתי את עצמי לעצמי, כאילו אני לא קיימת. איבדתי את הכוח לבקש שיעשו למעני. הכל הפך למכאני", מודה באומץ עמליה אבינועם. וחנה פיקאר מוסיפה "אני באבל יום-יומי. לא רק אני, כל הקהילה באבל. אין לאנשים את השמחה להתחיל מחדש. ללכת ולבנות. כשאני מברכת תפילת הדרך - 'תחזירנו לביתנו בשלום', אני חושבת רק על בית אחד, על הבית שלי שם".

ב-2007 חיפשה קבוצת התיאטרון של הבנות, במאי שיעבד את סיפורן לעלילה בימתית. הן מצאו את איסי ממנוב, מנהל תיאטרון הנגב. מהתכנים שעלו במפגשים, שכללו גם סדנאות פסיכודרמה, נכתבה ההצגה, על ידי הנשים עצמן ובעיבודו של ממנוב. ההצגה בנויה ממונולוגים וקטעי קישור, וכנהוג בתיאטרון קהילתי, בתום ההצגה נערך דיון בהשתתפות הקהל.

האינטראקציה בין הנשים לבמאי ועורך הטקסטים מעניינת, בעיקר לאור העובדה שממנוב - חילוני, אתאיסט ושמאלן, אינו מהסס להעמיד אותן מול שאלות מהותיות לגבי אידאולוגיה שאבדה כדוגמת: "כמה קיבלתן? כמה, כמה, קיבלתן?". בבחירה אמיצה הן החליטו להעלות גם אותו לבמת ההצגה, ולאפשר לו להשמיע את קולו השונה מהן.

"אני מאמין שהיה צריך להתנתק, אני מאמין שצריך לעשות התנתקות נוספת. אבל צריך לחשוב על הדרך בה עושים את הדברים, ועל הפגיעה באנשים תוך כדי התהליך", מסביר ממנוב. "כשאני מספר לחברי שאני עושה תיאטרון בדואי ברהט, זה מתקבל בהבנה. כשאני מספר על העבודה איתן, מיד אני נתקל בהרמת גבה. כאן באה לידי ביטוי הצביעות של ה'מלייה' שלי מהשמאל".

"שמאלן יקר שלי"

בשאיפה להגיע לקהלים חדשים, בצעד אמיץ ואחרי לא מעט לבטים, קיבלו הנשים אישור מהרב לפתוח את ההצגה לקהל כולו: נשים וגברים, ימנים ושמאלנים. "המטרה העיקרית היא להעביר מסר ברור", מסבירה פיקאר, "אסור לחזור על הטעות, אסור לקיים גירוש נוסף", ואילו  ממנוב מבחינתו מבקש להעביר את הכאב של הנשים מאחורי האידיאולוגיה שאבדה, בצורה אסטטית ותיאטרלית כחלק מפעילות "תאטרון הנגב למעורבות חברתית”.

"מחסום כיסופים" כבר הועלתה על במה מספר פעמים ואפילו הגיעה ל"צוותא" התל אביבי. "התגובות שם היו מעניינות", סיפר ממנוב, "גם אם לא הסכימו איתן, היה דיון ער בנושא, וזה מאוד חשוב". הנשים לא מהססות להעלות לבמה נושאים מעוררי מחלוקת, ולמרות שהן שואפות להגיע בעיקר לקהל שאינו שותף לדעותיהן הפוליטיות ("לא לשכנע את המשוכנעים"), הן  אינן חוסכות בביקורת.

"שמאלן יקר שלי", שואלת פיקאר על הבמה, "האם אתה באמת חושב שאנחנו חבורת נשים, פנאטיות שהקרבנו את הילדים שלנו בשביל אידיאולוגיה, ארץ ישראל השלמה, אדמה, וילה ותנאי חיים?". בזיז מוסיפה אחריה, "הערך ארץ ישראל השלמה קצת יותר עדיף על... הערך המקודש 'כוכב נולד'", "או תרבות הפאבים והסטוצים", מוסיפה  כוך. "החברה בה אתה חי, שמאלן יקר שלי, מושחתת מוסרית", מסכמת אבינועם. 

"חבורת נשים פנאטיות, שהקרבנו את הילדים שלנו בשביל אידיאולוגיה?" 

"לקחתם את האדמה, את הבית, פיזרתם את הקהילה"

"שם ההצגה 'מחסום כיסופים' קולע במדויק לתחושות שלנו", מסבירה בזיז. "הכיסופים לחזור אל הגוש והמחסום שהמדינה הציבה בינינו, לבין החזון שלנו". בזיז נדדה במדינות שונות בעולם טרם הגיעה לגוש קטיף, המקום היחיד בו לדבריה הרגישה באמת בבית. "לקחתם את האדמה את הבית, פיזרתם את הקהילה, ריסקתם את המהות העמוקה ביותר של החיים שלנו", היא אומרת בפאתוס על הבמה. "שברתם אוכלוסיה גדולה ואיתה שחקתם מערכת ערכים שלמה. ארץ ישראל וסמליה, דגל, צבא, התיישבות, אמונה, הם לא רק מילים".

העיסוק בסמלי המדינה מהווה חלק מרכזי בהצגה, בה ניתן לראות נקודות השקפה

שונות של הבנות בהתייחסותן לדגל ישראל, אותו הן בין השאר מחבקות, מקמטות, משליכות ורוחצות. "אני מצטערת, אי אפשר לשים את דגל ישראל בדלי, צריך לקפל אותו. לקפל אותו יפה יפה, יפה, בעדינות כמו מאהב מיתולוגי שהכזיב. לקפל ולשים בארון", מסכמת כוך בעצב.

גם במסגרת העיסוק הרציני בנושא הנוגע בהן עמוקות, הן אינן חסרות הומור עצמי, כפי שעולה ממונולוג אחר של כוך : "לא אני לא אלמנה, בעלי הראשון לא נהרג בשום פיגוע, סתם התגרשנו. כן התגרשנו, אני יודעת שזה לא מקובל אצלנו אבל... כן התגרשנו. גם בזה הייתי חלוצה, הראשונה בגני טל. מתוך אידיאולוגיה, בטח, אני בלי אידיאולוגיה לא זזה לשום מקום עד שמגרשים אותי".

הדבר שהכי חשוב להן הוא שתגיעו לראות אותן, לשמוע מה יש להן להגיד. "אנחנו רוצות להתנחל בלבבות", מסבירה באשרי ומבקשת מגופים שונים, מתנ"סים וארגונים, להזמין אותן להשמיע את משנתן. "הכל כמובן ללא מטרות רווח" היא מסכמת, "אבל אני בטוחה שהמפגש יכול ליצור רווח גדול גם לקהל וגם לנו".

• לפרטים והזמנת ההצגה 'מחסום כיסופים' לחצו כאן או בטלפון 08-9985172/5.