שתף קטע נבחר

"בכל שחקן חייב להיות במאי"

ויטלי פרידלנד, שיתמודד על פרס השחקן המבטיח של האקדמיה הישראלית לתיאטרון, מספר על מי הוציא אותו מהיהירות, למה קשה לו עם ההגדרה שחקן ומה הוא מחפש אצל פרויד

יש אנשים שנולדים לבמה. ויטלי פרידלנד, שיתמודד השנה על פרס השחקן המבטיח של האקדמיה הישראלית לתיאטרון, הוא מסוג השחקנים שגונבים הצגות גם בתפקידי משנה. הוא עשה את זה ב"אדמה קדושה" שביימה בחאן נולה צ'לטון והוא עושה את זה גם ב"אהובת הדרקון" שכתב וביים מיקי גורביץ'. הוא אחד השחקנים הצעירים של תיאטרון החאן ולמרות זאת מאז שהצטרף ללהקה, לפני כשנה וחצי, נוכחותו בתוך מרקם השחקנים הקיים, מורגשת.

 

"זה כמו להיות בתוך חלום", אומר פרידלנד על העבודה בחאן, "לימדו אותנו בסטודיו של ניסן נתיב שתיאטרון זה תככים, מזימות ומרפקים. חשבתי שכל חיי איאלץ להיאבק על המקום שלי. בחאן גיליתי תיאטרון אחר. תיאטרון של בני אדם עם זרועות פתוחות. קיבלו אותי כמו ילד שמחכים לו שנים ארוכות".


פרידלנד. לא רק שחקן (צילום: יעל אילן) 

 

סוד הקסם של פרידלנד טמון אולי במסרים שהוא משדר - שובבות רעננה, סקרנות של ילד ומראה אניגמטי שמעל לזמן ולמקום. בהצגה של גורביץ' הוא מגלם דמות שד, אלטר-אגו יצרי ויצירתי בחיי אדם. "זה תפקיד מתנה שמאפשר לי להשתעשע", הוא אומר, "אני נהנה מכל רגע. יש מעט מאוד הזדמנויות לשחקן לשיר, לרקוד ולקחת חלק ממשי בתהליך היצירה. התפקיד הזה אפשר לי להרגיש שמדובר ביצירה משותפת".

 

גם המפגש עם המוזיקאי יוני רכטר, שכתב את הפזמונים בהצגה, היה מבחינתו תגלית: "הוא יוצר מבריק שאני מעריץ שנים ופתאום אתה מגלה בנאדם פשוט, בגובה העיניים, אדם עם תום לב נדיר ונדיבות אינסופית. לעבוד עם אנשים כאלה, שנותנים לך את החופש לנסות ולבדוק את הגבולות שלך, זה חד פעמי".

 

מפגש עם טים ברטון

פרידלנד נולד במינסק ב-1983. כשהיה בן 7 החליטה המשפחה לעזוב את בלרוסיה בשל גילויי אנטישמיות ולעלות לישראל. בארץ התיישבה המשפחה בפתח תקווה שם למד, בין היתר, ציור וריקודים סלוניים. בגיל 11, אחרי שצפה בסרט "המספרים של אדוארד" של טים ברטון, גילה את אמנות המשחק. "הסרט הזה השפיע עלי וריגש אותי. הוא הפגיש אותי עם אמן שונה מאוד מהחברה שמקיפה אותו ומתנכרת לו. נורא התחברתי לזה", הוא אומר, "פתאום גיליתי עולם שלם של פנטזיה שרציתי להיות חלק ממנו".


עם אריה צ'רנר בהצגה "אדמה קדושה" בתיאטרון החאן

 

זמן קצר לאחר מכן הוא נרשם לחוג הדרמה בבית הספר היסודי בו למד. משם הדרך לחטיבת ביניים ותיכון שמאפשרים לימודים מקצועיים יותר של תיאטרון, היתה קצרה. "ניגשתי לבחינות קבלה לעירוני א'. הייתי בהיסטריה והתוצאה היתה איומה. קיבלו אותי על תנאי לשנה בגלל שהיו חסרים בנים למגמה", הוא אומר. בדיעבד המעמד של תלמיד "על תנאי" דרבן אותו. "אמרתי לעצמי שאני אוכיח להם", הוא אומר. את מגמת התיאטרון סיים בהצטיינות ובמקביל שיחק בהפקה "נוימן, אגדת חיילים", שביים אודי בן משה. מיד לאחד מכן השתלב בהפקה של "הדיבוק" בפסטיבל עכו.

 

על השולחן בבית ביפו, מונחים לפרידלנד פתוחים ומסומנים, ספריו של זיגמונד פרויד. בימים אלה הוא מנסה למצוא אצל אבי הפסיכואנליזה המודרנית, תשובות. "בדיוק עכשיו אני קורא אצל פרויד על הקשר בין האמן לילד", הוא אומר ומדגיש, "זה מרתק. לילדים יש רצון עז להיות מבוגרים. הם מדמיינים לעצמם עולם שבו הם שולטים ומשחקים דמויות. אנשים בוגרים מרגישים מבוכה לשחק במשחקים האלה, הם משתדלים להשאיר אותם בתוך הזיות וחלומות בהקיץ למרות שיש להם את אותן השאיפות שיש לילד. האמן, באיזה שהוא אופן מממש את המאוויים האלה של דמיון ומשחק. יש משהו בתחום הזה של תיאטרון שממלא אותי בדימויים. זה לא שאני לא מוצא את עצמי בתחומים אחרים, כלומר אני מצלם, מצייר וכותב סיפורים קצרים ושירים, אבל בתיאטרון יש קסם".

 

את שנות השירות הצבאי העביר כמורה מתנדב לתיאטרון של נוער במצוקה.

משם המשיך באופן טבעי לסטודיו למשחק של ניסן נתיב בהשפעה ישירה של החברות דאנה איבגי, דניאלה וירצר ולוטוס אתרוג. "היה לי ברור שאני הולך לבחינות ומתקבל", הוא אומר וסוגר עם עצמו חשבון, "הייתי נורא יהיר. היום אני במקום אחר לגמרי".

 

בית ספר למשחק זה שלב הכרחי?

 

"לימודים הם חובה להתפתחות של כל אדם ובמיוחד ליוצר. אני אומר 'יוצר' כי כך הייתי רוצה לראות את עצמי. לפעמים קשה לי עם ההגדרה 'שחקן'. זה יוצר תחושה שאתה לא יותר ממשרת של טקסט, במאי או תפאורה וקשה לי לקבל את זה. אני לא רוצה להרגיש רק מבצע".

 

מה רע בלהיות מבצע?

 

"אני חושב שבכל שחקן חייב להיות במאי שיאפשר לו להבין מאיפה הוא יוצר. אתה חייב למצוא את החיבור שלך לדבר. בכל שחקן טוב צריך להיות במאי, כותב, פסיכולוג, פילוסוף והרבה דברים אחרים. זו האמנות".

 

ובכל זאת מה נתן לך בית הספר?

 

"להכיר את המגרעות שלי ואת החולשות הטכניות שלי, לא רק ברמת המשחק אלא גם כאדם. למדתי איך אני בתוך חברה ומול פרטנר בחיים. ניסן אמר לנו לא פעם: 'קודם כל תהיו בני אדם'. הוא צדק גם בנושא הזה. לקח לי זמן ללמוד את זה. הגעתי לבית הספר יהיר. לא הייתי קודם כל בנאדם. חשבתי על 'האמנות שלי' ועל כמה רחוק נגיע אני והאמנות שלי ביחד. רק מאוחר יותר הבנתי שחלק משמעותי מהאמנות שלי זה היחסים עם בני האדם שמקיפים אותי. זו אמנות בפני עצמה".

 

"אני התשוקה"

את התפקיד הראשון שלו בתיאטרון הרפרטוארי הציע לו מיקי גורביץ'. תפקיד קטן, לכאורה שולי אבל מאוד מהותי במחזה "אדמה קדושה" של המחזאי האלג'יראי מוחמד קאסימי. "קראתי את המחזה בבית והוא זעזע וריגש אותי", הוא אומר, "אני משחק בן למשפחה שחיה תחת כיבוש. למרות שהמחזה לא מדבר על מקום ספציפי ולמרות שהבמאית נולה צ'לטון דיברה איתנו בעיקר על קונגו ודארפור, כולנו ידענו במה אנחנו מתעסקים וזה היה לא קל. ידענו שההצגה תעורר הד של אנטגוניזם אבל חשבנו שהאמירה שבמלחמה אין מנצחים, חשובה".


בתפקיד השד בהצגה "אהובת הדרקון" בתיאטרון החאן 

 

ההצגה החדשה שעליה הוא גם מועמד לפרס, "אהובת הדרקון", מתמודדת גם היא עם נושאים לא קלים. "זו הצגה על התיאטרון ועל המשמעות שלו בחיים. זו הצגה על הזדקנות ועל היכולת שלנו להכיל ולקבל את התהליך הזה שבו הגוף בוגד. זו גם הצגה על אהבה, פרידה, התבגרות, חלומות ויצירת אמנות. היופי שבה הוא הרבדים השונים שבהם היא מדברת דרך המון נושאים ועלילות משנה שבתוכה".

 

זו הצגה מאוד עצובה.

 

"זה מעניין שאת אומרת את זה. מיקי גורביץ', מתעקש על כך שהיא תהיה מצחיקה. יש כוח מאוד גדול לצחוק, הוא גורם לכאב לחלחל ולהדהד עמוק יותר וגורם לך להבין דברים רגשית ולא במובן השכלי. זו דרך מאוד אפקטיבית בעיני".

 

גם בתפקיד שלך יש לא מעט הומור. מה מייצג השד שאתה מגלם?

 

"אני דימוי, סמל לכוח החיים והיצירה. אני התשוקה. אני היצר. הנה לך כותרת".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
פרידלנד. "אני היצר"
צילום: גדי דגון
לאתר ההטבות
מומלצים