כולנו צריכים מים וכולנו צורכים מים - עם העובדות הללו אי אפשר להתווכח. אבל יש נושאים רבים אחרים שעליהם דווקא ניטשים ויכוחים נוקבים - כמו אלה שרואים כאן ב-ynet, בתגובות הרבות שמזדנבות מתחת לידיעות על משבר המים.
האם הויכוח מוצדק? לרוב כן, כי רק בזכותו תצא האמת לאור. אך לעיתים הויכוח נשען על טענות שאין להן אחיזה במציאות. רבים מהמגיבים, כך מתברר, לא מבינים מדוע ישראל לא מתחילה כבר להתפיל מים. אחרים לא מבינים מדוע לא סוגרים מכונים "בזבזניים" לשטיפת מכוניות או בריכות פרטיות. רוצים תשובות - כנסו, כנסו:
>> "למה לא מתפילים מים מהים ובכך חוסכים לנו המון בעיות אם מים. גם בעניין הזה מתמהמהים ולא מחליטים. יש את הטכנולוגיה, יש את הידע, יש את הכסף, ובכל זאת ל עושים כלום. גם לזה תביאו לנו מומחים שיגידו שזה לא משתלם?". (גיא מגיב לכתבה על מצוקת חקלאי הצפון)
לקורא גיא ולרבים אחרים: ישראל מתפילה מים, ממש ברגעים אלה. בצינורות זורמים מים שהיו פעם מי ים, ובשנים הקרובות הכמויות ילכו ויגדלו.
בישראל יש כיום שני מתקני התפלה גדולים ואחד נוסף - קטן - באילת. המתקן באשקלון, הגדול מסוגו בעולם, החל לפעול ב-2005. הוא מפיק מדי שנה 110 מיליון מ"ק מים. המתקן בפלמחים החל לפעול בשנת 2007, והוא מספק כ-30 מיליון מ"ק מים בשנה. בספטמבר השנה צפוי להצטרף אליהם מתקן התפלה נוסף, שמוקם מזה שלוש שנים בחדרה. הוא אמור לספק כ-100 מיליון מ"ק מים בשנה. בהמשך יקומו עוד שני מתקנים - באשדוד ובשורק. בסופו של תהליך, מתישהו בשנת 2020,
יהיו בישראל חמישה מתקני התפלה גדולים שיספקו כ-750 מיליון מ"ק מים בשנה.
מדוע זה לקח כל כך הרבה זמן? - זו אכן שאלה שראויה להישאל והיא נבחנת בימים אלה
על ידי ועדת החקירה הממלכתית לנושא משק המים. מדינת ישראל החליטה להתפיל מים בכמות נכבדת עוד בשנת 2002 אך בהמשך, כשהיו שנים מרובות משקעים, הוקטן יעד ההתפלה וחלק מהיוזמות עוכבו. לפני כשנתיים, כשהתבררה חומרתו של משבר המים, שבה הממשלה ואישרה להגדיל את יעד ההתפלה, מה שהמריץ מחדש את הפרויקטים.
|
| ביקור במתקן ההתפלה בפלמחים (צילום: שי רוזנצוויג, עריכה: מישל דור) |
בינתיים התהליך עוכב גם בגלל בעיות מכרזים ובעיות תיכנון, והביורוקרטיה הרגילה שכרוכה בפרויקטים גדולים שכאלה. בין היתר יהיה צורך לשדרג ולהכין את מערכת הובלת המים הארצית, שכן המוביל הארצי - פאר היצירה הציונית של המאה הקודמת - מתאימים להובלת מים בכיוון אחד: מצפון לדרום. בימים אלה פועלים בחברת "מקורות" על שינויים במערכת, שיאפשרו להוביל מים גם מאזורי החוף שבמערב, שם יוקמו מתקני ההתפלה מערב, לכיוונים אחרים.
מה עושים עד שיקומו מתקני התפלה? רשות המים מפעילה מספר פעולות חירום עד שמשק המים יתמלא מחדש במים מותפלים. הם מעודדים חיסכון, פועלים לשיקום מקורות מים שזוהמו ומבצעים קידוחי מים חדשים. בינתיים נשקלות גם יוזמות נוספות של הבאת מתקני התפלה ניידים
ואפילו יבוא מים באופן זמני מטורקיה.
>> "הצריכה הפרטית היא רק 15 אחוז מהצריכה הכוללת - 85 אחוז מהמים נצרכים על ידי החקלאות והתעשיה. אם בחקלאות ובתעשיה יחסכו רק 10 אחוזים- זה יותר מאשר אם יחסכו 50 אחוז במגזר הפרטי... אבל למי אכפת מהעובדות? העיקר הוא הספין!". (מימי מתרגשת)
האם סיבסוד המים לחקלאות הפך את החקלאים לצרכן המים הגדול במדינה? ברשות המים אומרים: "חד משמעית לא". על פי נתוני הרשות, נכון לשנה זו צורך המגזר הביתי והעירוני כ-750 מיליון מ"ק מים שפירים (מתוקים) בשנה; החקלאות צורכת 350 מיליון מ"ק מים שפירים בשנה; התעשייה משתמשת ב-90 מיליון מ"ק בשנה.
בעבר צרכה החקלאות מים שפירים רבים יותר אולם עיקר הצריכה החקלאית כיום היא של מי קולחין - מי ביוב שטוהרו במכוני הטיהור שבפאתי הערים ומוזרמים בצנרת מיוחדת לשדות החקלאיים. ישראל היא שיאנית העולם בניצול מי קולחין - 75 אחוז ממי השופכין שלה מנוצלים לחקלאות.
| ויש שאלה מטרידה אחרת: |
|
| האם החקלאים מייצאים מים לחו"ל? / אסף שמואלי |
|
פירות ההדר והפרחים של ישראל היו מקור גאוותה מזה שנים רבות, אך הם גם נחשבים לצרכני המים הגדולים ביותר בחקלאות. ככל שמתברר היקף משבר המים הנוכחי, מתרבות התהיות האם יש היגיון להמשיך ולטפח ענפים וסוגי גידולים הצורכים מים בכמות גדולה, והאם לא מדובר בעצם ביצוא של מים יקרים לחו"ל, שעולה למשק הרבה יותר מהכסף שהוא מכניס? |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
עדיין יש מה לשפר: יש כמות לא מבוטלת של ביוב שלא מטוהרת בגלל בעיות ביורוקרטיות שונות בהקצאת השטחים למכוני הטיהור. יש גם כמות לא קטנה של קולחין שמוזרמת לים מסיבות דומות - בעיות של הקמת מאגרי קולחין לשימוש החקלאים. נכון שלא בכל מקום בארץ ניתן להשתמש במי קולחין, ושגידולים מסויימים אוהבים רק מים מתוקים, אך באופן חד משמעי: צרכני המים הגדולים ביותר בישראל הם אנחנו.
ברשות המים מבהירים עוד כי מכסות המים לחקלאות מקוצצות כבר כמה שנים ברציפות, ומכסת המים השפירים שניתנה לחקלאות השנה היא בחלקה "מנת ברזל": מים שמקיימים את משק החי - פרות, לולים וחיות משק שלא ניתן להשקות במי קולחין.
עוד מדגישים ברשות המים כי ישנם גידולי עלים שמשרד הבריאות אוסר על השקייתם במי קולחין, וישנם אזורים בעלי רגישות הידרולוגית שאסור להשקות בקולחין משום החשש לזיהום מקורות מים שפירים. כך למשל באזור אגן ההיקוות של הכנרת, בעמק החולה ובמספר אזורים בהר. כמו כן, באזורים מסויימים אין תשתית של שימוש במי קולחין - כמו בגולן למשל
- ושם החקלאים סומכים על מאגרי מי גשמים ומי מעיינות.
>> "לאן הולכים כל המים של בריכות השחייה ומכוני רחיצת המכוניות .לא שמעתי שסגרו איזה בריכה בקיץ או מכון לרחיצת רכב. קל להיטפל לירוק ולצמח". (רון עצבני)
עוד רגע נגיע לעניין הבריכות אך ראשית - מכוני השטיפה. אם במקרה לא ידעתם, ישנה תקנה בישראל האוסרת שטיפת מכוניות בצינור. הדרך היחידה בה מותר לבעלי מכוניות לרחוץ את רכבם היא באמצעות דלי. כמה זה במספרים? בין 20 ל-40 ליטר – כמו שתי דקות במקלחת וכמו כמות המים שמתבזבזת בכל מכון שטיפת מכוניות תקני.
תקנות המים מחייבות את מכוני שטיפת המכוניות למחזר את המים. מתקן רחצת מכוניות ישן, שלא קיים בו סחרור מים, צורך בין 180 ל-250 ליטר לרכב. לעומתו, מתקן מודרני המסחרר את המים צורך בין 15 ל-40 ליטר למכונית. ברשות המים הסבירו כי הם מבצעים בדיקות וביקורות במכוני שטיפה, כדי לוודא שהמערכות פועלות.
השורה התחתונה: שטיפת הרכב במכון מבזבזת מים הדומה לכמות המתבזבזת בשטיפה בדלי; עכשיו תשאלו את עצמכם האם זה באמת נחוץ ואם חייבים רכב נוצץ ומבהיק מניקיון באבק הישראלי. ואם אתם מחפשים פיתרון - תראו מה עשה עמירם מרמת-גן בגשם הגדול שירד בסוף השבוע: הוא סיבן את המכונית, ואז המתין לגשם שיעשה את המשך העבודה בשבילו
(צילום: עמית סרפר)
>> "אני חושבת שכצעד ראשון יש לאסור שימוש בבריכות פרטיות. מצב משק המים מאלץ זאת... מדובר במותרות שאנשים יוכלו להתקיים בלעדיהם. שמישהו ייקח זאת לתשומת ליבו. זה באמת חשוב ומדאיג...". (עינת מהגליל מודאגת)
ברשות המים מסבירים כי ביזבוז המים בבריכות הפרטיות הוא שולי. ברוב הבריכות הפרטיות כיום יש מערכות סינון וסיחרור מים, ומשתמשים בהן בחומרים כימיים שונים כדי לשמור על ניקיון המים. כתוצאה מכך ממלאים אותן, בממוצע, פעם אחת בשנה בלבד, ולפיכך "תג מחיר" המים שלהן אינו גבוה.
השמש אכן מאדה חלק מהמים, אך גם במקרה זה האידוי שולי. קצב האידוי של הכנרת בקיץ למשל הוא סנטימטר ביום - 1.7 מיליון מ"ק שהופכים ללחות דביקה. קצב אידוי של בריכה ממוצעת קטן בסדרי גודל, וניתן גם להפחית אותו באופן ניכר על ידי קירוי (שיתן גם צל נעים). ובכלל - ישראל אינה לוס אנג'לס, שבמבט מלמעלה מבחינים שם בעיגול תכלכל ליד כל בית. מספר הבריכות הפרטיות בישראל אינו גדול.
ודאי תאמרו: זה עדיין לא הוגן! רשות המים מבקשת מאיתנו הציבור להתקלח שתי דקות פחות ולייבש את הגינה, והעשירים האלה משתכשכים להם בבריכה כאילו אין בעיה. זה כבר עניין סובייקטיבי ולא הידרולוגי.
ברשות המים אומרים כי בכל זאת הם בוחנים את נושא איסור מילוי הבריכות וכמה מים "ירוויח" משק המים מהמהלך. בין היתר נשקלת האפשרות לחייב בעלי בריכות לכסות אותן בקירוי כדי למנוע אידוי. ברשות גם בוחנים בכמה נאמד הנזק הכלכלי שייגרם לבריכות ריקות (משום שיש טענה שלבריכות ריקות נגרם נזק לתשתית, קילופי צבע, ונזק למערכות הסינון). לבסוף הם אומרים כי אפשר שאכן יגבילו מילוי בריכות פרטיות, רק משום שלמראית עין מדובר בביזבוב שמיטיב עם מעטים, בשעה שהציבור כולו מתבקש לחסוך.
