זו עם העקבים הדקיקים הסכימה לבוא אליו
כבר הזמין אותה אליו כמה פעמים, אבל תמיד סירבה בנימוס. בפעם האחרונה הניסוח שלו היה - התכנסות ידידותית לצורך שתיית קפה עם שוקולד מריר בצד. זה היה אחרי שגילה שהיא טיפוס מאוד ברור ביחס שלה לחיות ולאנשים שמתנהגים לא יפה לחיות, בכלל זה כמובן אלה הנותנות חלב. סיפור לתחילת השבוע
יום אחד הפתיעה אותו זאת שהיה לה הכי הרבה שכל במשרד והילכה על עקבים דקיקים להרגיז ואמרה שהיא סקרנית לראות את הספה המנומרת שעמדה אצלו בסלון. זה לא היה הטעם שלו, ספות מנומרות, אבל ידידה פסיכולוגית הציעה לו להכניס לביתו אחת כזאת כחלק מההתמודדות במוּריפוביה שלו, או הפחד ממכרסמים.
כבר הזמין אותה אליו כמה פעמים, אבל עד ששינתה לפתע את דעתה העדיפה תמיד לסרב בנימוס. בפעם האחרונה הניסוח שלו היה - התכנסות ידידותית לצורך שתיית שתי כוסות קפה לצד כמה קוביות שוקולד מריר. זה היה אחרי שגילה שהיא טיפוס מאוד ברור ביחס שלה לחיות, ולא פחות מזה לבני אדם שמתנהגים לא יפה לחיות, בכלל זה היו כמובן גם אלה הנותנות חלב.
"שוקולד מריר", אמר לה. "נבוא אלי לקפה בלי חלב ולשוקולד מריר".
לקראת שעת הצהריים ביום שבו הזמינה עצמה אליו מצא עצמו בוהה מול המחשב במשרד. היו אנשים שהלכו לפה ואנשים שהלכו לשם, ואיזו פגישה חשובה שהתכנסה בחדר הסמוך. הוא לא היה זקוק למחשבה רבה כדי להבין שבסוף יום העבודה יישארו לו רק מעט שעות להשלים את מבול המשימות שהציב לעצמו.
פתאום ניקה את השולחן מכל מה שהונח עליו, עלה על הכסא, הוריד את הז'קט ונשכב מלוא הגוף על משטח העבודה, ספר בלב עד שלוש והתחיל להשתעל. שניים באו מחדר הישיבות, ומיד הצטרפו אליהם עוד שלושה או ארבעה. הם שאלו אותו מה קרה, והוא אמר שיש לו מהבוקר תחושה לא טובה. הוא פרץ במתקפת שיעולים נוספת, וכשהפנים שלו האדימו מספיק וכשהצליח להוציא מעט ליחה מגרונו, הציע אחד מהם לפנות אותו הביתה.
הוא אמר שאין צורך. הוא מוכרח להישאר בעבודה. הוא לא אחד שעוזב באמצע. באמת היה אחד כזה שלא עוזב באמצע. המנהלים שלו אמרו עליו דברים טובים גם בעניין הזה. אבל המחשבה על האשה החכמה בעלת נעלי העקב היושבת על הספה אצלו בבית כבר היתה בתוך מין מסלול כזה שכל ניסיון לעצור בבת אחת או לשנות כיוון עלול היה להסתיים בהתרסקות. אז הוא המשיך להשתעל, חזק יותר, ושניים מהם לא חיכו ותפסו אותו כדי לתמוך בו בדרך החוצה ולהוביל אותו במעלית.
"אתה לא הראשון שמתעניין בה", קרץ ג'וש
ג'וש שאל אותו בדרך למטה אם גם הוא נדבק מהבחורה שהגיעה אליהם בשנה האחרונה. הוא הביט בג'וש, ולמרות שהפנים שלו עוד היו אדומים, השיעול נפסק.
"אתה לא הראשון שמתעניין בה", קרץ ג'וש.
הוא חייך.
ג'וש והבחור השני, שאת שמו לא הכיר, שמו אותו בתוך המכונית, וג'וש שיחרר את הבחור השני והתיישב ליד ההגה כדי להסיע אותו עד הבית. "לפני שבוע פינינו את החשב", אמר ג'וש. "הוא לא הגיע שלושה ימים אחרי שבילה איתה ערב אחד. אם אפשר לקרוא לזה ערב, לפי מה שהוא סיפר. והיה את הגבוה מהכלכלה. כולם דיברו על זה כשזה קרה".
הוא חיכה כבר להגיע הביתה. המחשבות שלו בערו. היו לו שעות מעטות וכל כך הרבה עבודה. אחר כך הוא הודה לג'וש,שתפס אוטובוס בדרך חזרה לעבודה, נופף לו ואיחל לו בהצלחה. "רק אל תעשה שטויות, הא?" אמר ג'וש לפני שנעלם.
הוא עמד באמצע הדירה שלו והרגיש איך הסיכוי הגדול של החיים שלו קורם עור וגידים, שם, בחלל של הבית. מחוסר ברירה ומעודף רצון החל לחלק עצמו לשניים ולשלושה ולארבעה. כל חלק ממנו, שהתהלך עכשיו במבוך הקירות והפתחים של הבית, נטל על עצמו משימה שונה. אחד מתוכו ניקה את המקרר מכל האוכל הישן שבתוכו, אחד הכין אוכל חדש על הגז, אחד ניקה את העשבים השוטים בכניסה לבית, והיה את זה שעבר עם מטלית לחה על התמונות ומעל הארונות והוריד אבק. אחר כך התחלפו החלקים וקיבלו על עצמם משימות חדשות, ובסופן של שעתיים חזרו כולם להיות הוא, ורק העייפות העצומה שמילאה אותו עד לעומק העצמות הכריעה אותו וגרמה לו להתיישב על הספה המנומרת ולהניח את הראש לאחור ולנשום. בתשע בערב, היה לו זמן לנשום.
זה התחיל בתור רשרוש. מין אוושה. רחש. קול תנועה או חיכוך. הוא לא יכול היה לפקוח את עיניו כי גופו היה רדום למחצה, אבל אוזניו – גם כשגופו הוטל מותש - כרו עצמן כדי להאזין לקולות הזרים.
זרים?
או שאולי היה בהם משהו מוכר.
עכברים!
הוא פקח את עיניו. הגוף שלו רעד כאילו היה בעצמו פרט בניסוי מעבדה. הוא קם מהספה והלך לכיוון אחד ואז לכיוון אחר. רק לכיוון הנכון, שממנו באו הקולות, רק לשם לא פנה. הוא נמנע במכוון מלהתקרב אל הדלת שמאחוריה הגיעו הקולות או אפילו להביט לעברה. מחשבות עברו בראשו במהירות והתלכדו גם הן לכדי מחשבה אחת בהירה.
הוא צפה אל החלון וחיפש את הרגע המתאים.
לא היה רגע מתאים יותר.
בבת אחת זינק ממקומו ורץ אל החלון. הוא התיישב על האדן, מנסה לזהות בפעם האחרונה את אותם הקולות, וכשהקולות עלו שוב באוזניו, בוודאות, הטה את גופו לימין ונחת על האדמה, מחוץ לבית.
משם היתה הדרך ברורה.
הוא לא שכח אותה. חשב עליה לכל אורך הסרט
הוא רץ קילומטר או שניים, מנסה לדחוק את המחשבות על העכבר שישן איתו בבית, ומי יודע כמה לילות, רק כדי שלא להקיא את כל נוזלי גופו ואז, כשהצליח לשכך מעט את הבהלה הראשונה שאחזה בו, עבר להליכה וכך הלך עד לבית הקולנוע שאליו התכונן ממילא להגיע, אבל לא לבד.
הוא לא שכח אותה. חשב עליה לכל אורך הסרט. רק הבעתה היא שנעלה אותו במנעולים מהגיהנום והושיבה אותו חסר אונים בשעה שהיא עשתה את הדרך אליו, נועלת לכבודו בפעם הראשונה את נעלי העקב השחורות.
הדלת בביתו היתה פתוחה. רק כשהיה יוצא מהבית דרך הדלת היה נועל. היא דפקה כמה פעמים, וכשלא שמעה קול מעבר לדלת - נכנסה.
על השולחן בכניסה היתה עוגת הפרג בצורה השושנים שאהבה. הוא הבטיח לה שיזמין עוגה כזאת או יאפה אחת בעצמו, וזאת שעל השולחן לא רק נראתה נהדר, גם הריחה כמו עוגה טרייה שמישהו אפה בשעות האחרונות. יכול להיות שהוא אפה אותה בשבילה?
היא קראה בשמו, ורק השקט חזר אליה. חשבה שאולי יצא לכמה רגעים כדי להביא פרחים. ההבטחה המלאה שלו היתה לעוגה ופרחים. היא התיישבה על הספה. הספה המנומרת. נדמה היה לה שהמושב עדיין חם. היא הביטה סביבה בחדר וסקרה את הבית של האיש שהזמין אותה לביתו פעמים אינספור.
כשהקולות הקלושים מהחדר הסמוך נשמעו באוזניה, קמה כדי להציץ מבעד לחריץ הדלת. העכבר חיכה לה באמצע החדר. עומד ולא זז, כמי שמרגיש שהבחינו בו.
היא חייכה. הוא היה אחד העכברים המתוקים ביותר שראתה.
לאט פתחה את הדלת וקיוותה שהעכבר לא יימלט. לא היה לזה סיכוי. עכברים לא עומדים באמצע חדר כשבן אדם פותח דלת ונכנס פנימה. אבל העכבר ההוא חיכה לה. אולי הוא הרגיש בעצמו שהיא לא אחת מבני האדם הרגילים שמפניהם בורחים כל עכברי העולם. הוא הביט בה בעין אחת, והיא עשתה עוד צעד ואז עצרה, מרחק ארבע או חמש דריכות עקב ממנו, התכופפה וקראה בשם חיבה שנראה לה מתאים. הוא הרגיש נינוח יותר. היא שוב קראה בשם החיבה שהמציאה לו, והעכבר ענה לה ברעד של הגוף.
אחר כך קרה הדבר המעניין יותר.
עכבר נוסף הופיע בחדר. ועכברה. הם חצו את החדר מצד לצד ואז שבו על עקבותיהם ונעלמו. הם המשיכו להופיע ולהיעלם עוד פעמיים או שלוש, וכל אותו הזמן היתה היא, כורעת על ברכיה וצופה בהם. קוראת להם בשמות חיבה. הם לא יכלו להתכחש לתחושת האהבה ששרתה בחדר.
הוא היה הרוג כשחזר למחרת לעבודה, עיניו טרוטות כעיני נמר גוסס. בקושי הצליח להחזיר צורה לשיערו. הם ביקשו ממנו לפנות את בית הקולנוע בתום ההקרנה האחרונה, אבל הוא התחמק מהם ונשאר לשבת בשירותים עד הבוקר. חצי מהזמן הביט בעצמו במראה ובשאר הזמן ניסה לנמנם על כסא פלסטיק שמישהו השאיר שם.
לא, הוא באמת לא היה אחד כזה שמרשה לעצמו להיעדר מהעבודה ללא סיבה. גם כשהיו לו סיבות, נכנס תמיד בזמן לחדר שלו בקומה הגבוהה והתיישב כדי לפתוח את יום העבודה. כך עשה גם באותו יום.
היא הגיעה מחויכת.
אמרה שהאתמול שלה היה מרענן. מפתיע
ג'וש כבר הספיק לספר לכולם על הפגישה האמורה ביניהם, וכולם סיפרו לכולם את כל מה שג'וש ידע וגם דברים שג'וש לא סיפר כי לא ידע. כן, קשה היה להחמיץ את החיוכים שלה. היתה לו החוצפה, לג'וש, לעבור לידה במסדרון בדרך לארוחת הצהריים ולשאול איך היה אתמול בערב. זה לא שינה לה. היא חייכה אל ג'וש ואמרה שהאתמול שלה היה מרענן. מפתיע.
ואחרי הארוחה כשג'וש עבר ליד המשרד שלו, רק הציץ פנימה ולא טרח להיכנס. "אני יודע", אמר, "אתה הרוג. רק שתדע שהגברת חושבת עליך דברים טובים. כמו כולם".
"באמת?" שאל. לרגע שוב טרפה אותו התקווה, והוא הרי היה נכנע לזה ברצון, בכל פעם מחדש. "דיברתי איתה", אמר ג'וש. "מה שלא עשית, כנראה שעשית נכון".
הוא קם והצליח להגיע עד הדלת. לרגע הצליח לגבור על העייפות. הוא הציץ אל המסדרון. שם בקצה היו שניים שהסתודדו, ואחד מהם הצביע לכיוון דלת החדר שלו. ללא ספק הם דיברו עליו.
בלילה, כשחזר לביתו לבדו והתיישב על הספה, גילה את המכתב שהשאירה לו. "חבל שלא היית. אני חושבת שביחד, היינו נהנים כולנו יותר".
הוא עדיין לא ראה את מה שעתיד היה לשמח אותו באופן הקסום ביותר.
מתחת לספה המנומרת חיכה זוג נעלי העקב שלה, השחורות. אחד העקבים נשבר. היא כנראה חיפשה בכל הבית ומצאה בסופו של דבר... כן, היא בטח מצאה את זוג נעלי הספורט שקנה עבור אחותו ועדיין לא הספיק לתת לה. בסוף, כשיצאה מהבית, שכחה את נעלי העקב שאיתן באה.
עד איזו שעה היתה אצלו?
הרשרוש חזר ונשמע. זה הגיע מעבר לדלת. מהחדר השני. האוזניים שלו קלטו כל תנועה שלהם.
"היא חושבת עליך דברים טובים", שמע את קולו של ג'וש גובר על קולות התזוזה העכברית.
העיניים שלו החלו להיעצם.
סוף סוף הגיע הזמן שלו לישון.
