החיים זה לא קיבוץ

ישמחו לשמוע מעבידיי, בימים אלה של קיצוצים והידוק החגורה, כי בלי להתכוון הם סיפקו לעובדיהם יום כיף מגבש. סוללה של צלמים, מפיקים, אנשי סטיילינג, ואמתכם הנאמנה, ליוו את חנה ומרגלית מ־9:00 בבוקר עד רדת ערב כדי לצאת עם התמונות שלפניכם, וכולנו יצאנו בהתרוממות רוח אמיתית. לא בכל יום נקלעים לסשן המלווה בפסקול חי (הפייבוריט שלי: "העיקר בג'יפ זה ספיד!") ומסתיים בחיבוק, נשיקה והזמנה להתארח בעמק הירדן בהקדם האפשרי.

אבל הייחוד של חנה ומרגלית מכל טאלנטית מנוסה שמקשטת את שער העיתון הזה בימים כסדרם היא ההתמסרות הטוטאלית שלהן לתהליך. את ההחלטה לצאת את הקיבוץ השקט לטובת מפעלות הריאליטי של "המרוץ למיליון" הן הרי קיבלו כבר מזמן, עכשיו הן בידינו, והן מוכנות ללכת עד הסוף - גם אם זה אומר לעשות זאת על עקבים של 15 סנטימטר, המחליפים באופן חד פעמי את נעלי הספורט.

"זה לא לתמיד, אז למה שלא ניהנה מזה?", אומרת לי חנה כשהיא נכנסת חנוטה בחליפה צמודה לפוזיציית "אבסולוטלי פביולס" עם הפרטנרית ומהנהנת למשמע ההוראה "תתנהגו עכשיו כמו ריץ' ביץ'". אז נכון, עבור חברות משק אשדות יעקב ודגניה ב', ה' באייר זה תאריך הקמת המדינה ולא הרחוב שבו יושבת החנות של גוצ'י, אבל האלתורים שלהן קורעים מצחוק את עשרות הנוכחים.

הצ'יוואווה מושיק

"חנה, את יודעת מה שמעתי?", מרעימה בקולה מרגלית, "שמעתי שיש לך אוטו חדש!".

"לא אוטו, צ'יוואווה!", מאלתרת חנה.

"באמת? וואווו. ואיך קוראים לצ'יוואווה שלך?".

"קוראים לו מושיק!".

"אווווי איזה יופי! איזה שם אוריגינלי! תגידי לי מתי יש לו יום הולדת ואני אקנה לו שרשרת של פראדה!".

כוסות השמפניה שבידיהן חצי ריקות, אבל אלכסנדרה, בתה של מרגלית שקפצה לביקור, מרגיעה אותי כי אין לכך קשר לממצאים: "אמא שלי לא צריכה להיות שיכורה כדי להיות ככה. זה המצב הרגיל. הן גם אוהבות תשומת לב שתיהן, הן רגילות שכולם מסתכלים".

וכאן, ככל הנראה, טמון הסוד של חנה ומרגלית, שהופך אותן לקאלט המתהווה של "המרוץ למיליון": הן לגמרי קול. מבוגרות מכדי לתת למשהו, גם לתוכנית טלוויזיה, לשנות אותן. האנרגיות המדבקות שלהן, הווליום הגבוה, השירים המצחיקים שפורצים בתדירות בלתי צפויה - כל אלה היו שם קודם ויהיו שם תמיד.

מה שהשתנה זו התפאורה: במקום לצעוד בדרך לירושלים, הן עשו זאת כשמסביב נופיה המרהיבים של דרום אפריקה; במקום עוברים ושבים שנועצים בהן עיניים, מדובר במיליונים של צופי ערוץ 2, במקום שידברו עליהן בצרכנייה של הקיבוץ, עושים את זה בטוקבקים באינטרנט.

מוקדם לדעת אם האישיות האותנטית הזו זיכתה אותן גם במיליון שקל - בינתיים הן כמובן לא אומרות דבר, לא מסגירות האם הגיעו אל קו הגמר ורק מוכנות לסכם את השבועות האחרונים בנחת גדולה. "ידענו שנבלוט ואנשים יאהבו אותנו, בגלל זה הרי בחרו בנו", אומרת מרגלית, "בסוף יצא שהפכנו לפסטיבל".

חנה ומרגלית מזדנגפות (צילום: רועי חביב)

בתום הצילומים, סיבוב קצר בדיזנגוף מוכיח כי היא צודקת. "חנה ומרגלית, בדיוק דיברתי עליכן!", יוצאת לקוחה המומה מאחת החנויות, "אמרתי לאחותי שהיא חייבת להתחשב בי ואז זכרתי שזה מה שאמרתן אחת לשנייה. אני בהלם!".

"נכון, אמרתי לחנה שהיא חייבת להתחשב בקצב שלי ולא ללכת מהר מדי", משחזרת מרגלית.

"את חייבת להיות בקצב שלי", חוזרת חנה על המנטרה מן התוכנית וממשיכה אל החנות הבאה. בדרך מבקשים שני שליחי סופר לבוא ולבדוק אם אלה באמת הן, גם מכונית עם חתן וכלה מצפצפת לנו וזוכה לשלל ברכות ממרגלית. אנחנו נכנסות לחנות, שם המוכרת מזהה אותן במהרה ומבקשת שיגידו לה שהבלונדיניות לא זכו.

מתי חזרו נעלי הגולדה?

"אסור לנו להגיד, אבל שתדעי שהן מקסימות ואינטליגנטיות!" מגינה מרגלית ומתפנה לקולקציה, "יש כאן דברים יפים, אבל זו חנות יד שנייה, לא?". אני סבירה לה כי מדובר בבגדי מעצבים בסגנון רטרו. "מוזר, זה נראה כמו דברים שהייתי מוסרת לצדקה. כמה זה עולה? ומה זה, מתי חזרו נעלי הגולדה?"

"יש כאן דווקא דברים מאוד יפים, אבל לא שום דבר שאי אפשר להשיג בטבריה", מסכמת חנה מול המוכרת ההמומה, ואנו יוצאות לחפש בית קפה. למה שעשינו עכשיו, מעדכנת אותי חנה, קוראים להזדנגף.

"אני אוהבת את תל אביב, אבל אני לא יודעת אם הייתי יכולה לחיות כאן", אומרת מרגלית לאחר שהזמינה פילטר עם

סוכרזית ואז נוכחה לדעת שהממתיקים נמצאים כבר על השולחן, "עם כל העשן והפקקים, זה יכול לשגע. אני אוהבת בתי קפה ואצלנו אין כל כך הרבה. אם רוצים לשתות קפה צריך לנסוע לארומה בעמק, ועכשיו גם פתחו yellow".

חנה: "נו, מה, נשב בתחנת דלק בשביל קפה? זה לא הגיוני".

אז מה אתן עושות כדי להתפנק?

מרגלית: "אני מעדיפה טיול בטבע, הליכה טובה. זה בילוי מסוג אחר".

הן חברות כבר 30 שנה, מאז הצטרפה חנה שחם (55) לקבוצת צועדות העמק, שבה מרגלית קניג (62) אוחזת בתוף מרים מגיל 16. חנה, בעלת סוכנות נסיעות בבית שאן, נשואה לאיציק ולהם חמישה ילדים ושני נכדים. מרגלית, אם לשלושה, עובדת במרכולית של דגניה ב', מרכזת את המקהלה של הקיבוץ ובמשך שנים היתה המורה המקומית לדרמה.

הקיבוץ לא נתן מנוח

בעלה, אריק, הוא מדריך טיולים ממוצא וינאי, והספיק גם מזמן לקחת אותה לשם לחמש שנים, אך הקיבוץ לא נתן להם מנוח. "נולדתי בדגניה ב', אבל הסתובבתי גם במקומות אחרים. תמיד הייתי צריכה את החופש המתאים לי להתפתח, גם כילדה הייתי קשה ומרדנית. את צריכה לזכור שמגיל 14 אצלנו הילדים הלכו לגור לבד, נפטרו מאיתנו מהר, והייתי עצמאית".

שמעתי שרצית להיות שחקנית.

"נכון, וגם התקבלתי ללהקת הנח"ל, הייתי יכולה להיות שם עם שלום חנוך ושולה חן, אבל העדפתי ללכת להיאחזות ליד אילת. ושם הייתי זו שהשיגה אישור לבנות ללכת במכנסיים קצרים. למרות שבפועל הלכנו כל היום בביקיני, אני מקווה שזה בסדר להגיד את זה היום, שלא אקבל קנס. לא הייתי יפה, אבל היה לי גוף טוב והתחילו איתי כל הזמן. היו לי הרבה מחזרים".

נשמע כמו קיץ של אהבה.

"תשמעי, עשינו חיים לא נורמליים. היה שמח אצלנו. שם גם למדתי לעבוד ברפת, ועד הים אני אוהבת לעבוד עם פרות".

חנה: "אני והרפת לא התחברנו אף פעם. הסירחון הזה לא בשבילי".

מרגלית: "אחר כך למדתי תיאטרון בבית צבי ובסמינר הקיבוצים, ושיחקתי בתיאטרון הקיבוץ בכל הארץ. גרתי בתל אביב, חייתי כאן חיים בוהמיים, היינו יושבים אצל ג'קי בכיכר מלכי ישראל. באחת השבתות בקיבוץ הכרתי את אריק, הוא היה מתנדב מאוסטריה, אדם מלא תרבות, משהו נהדר. הוא לא היה יהודי, אבל רצה להתגייר כדי שנתחתן".

נורא רומנטי.

מרגלית: "הוא עשה את זה בשבילו, לא בשבילי. הוא רצה להתחתן יותר ממני, לי לא היה אכפת. התחתנתי בגיל 27, זה נחשב אז נורא מאוחר, לכל החברות כבר היו שני ילדים. בגלל זה אני לא לוחצת על הילדים שלי, אני רוצה שהם יעשו מה בראש שלהם". חנה: "לי בגיל הזה כבר היו כמה. בגיל 19 וחצי הייתי נשואה, השנה נהיה נשואים 35 שנה".

הקאלט המזמר בדרכים (צילום: רועי חביב)

ואיך את מסכמת 35 שנה יחד?

חנה: "זה פשוט מעולה. בעלי תמיד אומר שאנחנו כמו יין, ככל שמתיישן יותר טוב. הסוד הוא לא להיכנס יותר מדי אחד לשני, לכבד, לאהוב, לא לחפור. אנחנו שונים, בעלי מדבר מילה בשעה ואני מילה בשנייה".

מרגלית: "לבעלים שלנו יש הרבה סבלנות אם הם איתנו".

חנה: "בעלי רגוע, שקט, לא נלחץ, אם הוא היה דומה לי לא היו צלחת או כוס שלמות בבית. אני חושבת שהם פיתחו הגנות עם השנים. ושמיעה סלקטיבית".

התגלו בצעדת העמק

מרגלית: "בהתחלה חשבתי שעובדים עליי. אמרו לי שהם רוצים שאתחרה עם בעלי, אבל זה הדבר האחרון שמתאים לו, הוא לא בקטע של אקסטרים וספורט. אז אמרתי שאקח את אחת הצועדות, וחנה נבחרה".

הכרתן את התוכנית בגרסה האמריקאית?

מרגלית: "אני לא. אני בקושי רואה טלוויזיה".

חנה: "אני דווקא הכרתי, והתייעצתי עם הבעל והילדים, הם חשבו שזה תפור עליי".

מרגלית: "אני לא התייעצתי עם בעלי. אנחנו אנשי סוד, השב"כ קטן עלינו. רק יום וחצי לפני הנסיעה אמרתי לו שאני עומדת להיעלם לו לחודש, ואני לא יכולה להגיד לו בדיוק לאן".

את ממש אשה סוררת!

מרגלית: "זה מה שהוא אוהב בי, מה את חושבת? שאני לא צפויה. כשנסעתי, הקיבוץ היה כמרקחה. בדרך כלל יודעים אצלנו מי נוסע לאן, אבל בקשר אליי, איזה שמועות הלכו. אמרו שעשיתי ניתוח פלסטי, שיש לי מחלה מסתורית, שהלכתי למשהו של השב"כ והמוסד, אבל השמועה שאני הכי לא מבינה, זה שנסעתי לארצות הברית כדי לעזור בבחירות של אובמה. זה שיא השיאים".

חנה: "באשדות יעקב פשוט אמרתי שאני נוסעת לבקר את הבת שלי שגרה בניו יורק, וזה הספיק להם".

לבעלים שלכן היה קשה בלעדיכן?

חנה: "לשלי היה יותר קשה, כי אצלנו אין חדר אוכל בקיבוץ, בניגוד למרגלית. עשיתי לו ספר מתכונים והוא בישל ועשה קניות בפעם הראשונה בחיים שלו".

מרגלית: "הוא עבר סדרת חינוך".

איך היה יום הצילום הראשון?

חנה: "הכל היה חדש, מפתיע. לא ראינו את הזוגות האחרים לפני כן, אפילו לא ידענו אם נהיה הכי מבוגרות, הרי בגרסה האמריקאית יש גם מתחרים בני 70".

מרגלית: "כשראיתי את הבנות הבנתי שנבחרנו בגלל היופי. כמה יפים ויפות, זה משהו. אני חושבת שסוד ההצלחה של התוכנית זה הליהוק".

מה חלוקת התפקידים ביניכן?

מרגלית: "חנה דאגה לכספים ולארגונים. אני מומחית בבלגן. אני אף פעם לא מוצאת שום דבר".

חנה: "אני ארזתי לה את המזוודה, היא לא ידעה מה לקחת".

מרגלית: "אני מבוגרת יותר מחנה, אבל הגיל לא קובע, היא אחראית יותר ממני. והתפקיד שלי היה יחסי ציבור, אני יכולה לדבר עם כל אדם".

חנה: "חוץ מזה יש את החלוקה ששמיים זה אני ומים זה מרגלית. בגלל זה עשיתי את הבאנג'י, כי אין לי פחד גבהים".

זה די יוצא דופן לעשות בנג'י של 216 מטר בגיל 55.

חנה: "זה היה מדהים. לא שאלתי שאלות, לא חשבתי על זה, אמרו לי לקפוץ וקפצתי. זו הרגשה נהדרת, את מרחפת כמו ציפור ולא חשה שום פחד, עשיתי מה שאמרו וזהו".

מרגלית: "אני ממש הערצתי אותה כשהיא עשתה את זה. ידעתי שאין סיכוי שאקפוץ, יש לי פריצת דיסק ולחץ דם גבוה".

חנה: "בעלי לא ידע שעשיתי את זה עד שראינו את זה יחד בטלוויזיה. הוא היה בהלם. התרגשתי מזה יותר מאשר בקפיצה עצמה וקיבלתי מאות smsים באותו יום".

מרגלית: "זו חוויה בשבילנו לראות עכשיו את התוכנית, כי אין לנו מושג מה יהיה שם. את הפרק הראשון ראיתי בדיסקו של הקיבוץ עם הצועדות וחברים מדגניה ב', אפיתי לכולם עוגות והיה מקסים מקסים. בכל שבוע עכשיו אני מגלה מה עם הזוגות האחרים, וזה מדהים ומשגע".

את הראיון המלא ניתן לקרוא בגליון החדש של פנאי פלוס