40 אלף פגזים ביום - 40 שנה למלחמה הנשכחת

המלחמה הנשכחת: אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים ולפני ההפתעה במלחמת יום כיפור, היתה כאן מלחמה ארוכה ומתישה שנמשכה 17 חודשים וגבתה את חייהם של 594 חיילים ו-127 אזרחים, מגבול הלבנון ועד תעלת סואץ. רק בשנת 2002, אחרי מאבק ציבורי ממושך, החליטה הממשלה להעניק אות לחיילים שלחמו במלחמה ההיא, שנדחקה מהזיכרון הקולקטיבי - מלחמת ההתשה. 40 שנה לאחר הקרבות חוזר ynet אל נקודות הציון המרכזיות במערכה ההיא.

שבת, 8 במרס 1969, שעות אחר-הצהריים - המצרים פותחים באש לעבר המוצבים בקו בר-לב שבתעלת סואץ. בבת אחת פתחו תותחים מצרים באש לאורך 120 ק"מ. צה"ל השיב באש כבדה ופגע בבתי הזיקוק המצרים שבאזור סואץ. כמה ימים לאחר פרוץ הקרבות נהרג הרמטכ"ל המצרי, עבדול מוענים ריאד. אבל לא רק גבול הדרום בער, פעולות טרור בוצעו גם בגבול לבנון, סוריה וירדן - מקריית-שמונה ועד אילת סבלו מקטיושות. פיגועי טרור בוצעו ברחבי הארץ על-ידי מחבלים, שהחלו גם לחטוף מטוסים.

בכוננות מתמדת‏ (צילום: משה מילנר, לע"מ)

1

2

3

4

5

6

7

הרעיון של המצרים ומדינות ערב הנוספות להתיש את ישראל נולד מיד עם הפסקת האש במלחמת ששת הימים. ב-10 ביוני 1967 מצאה עצמה מצרים בפני שבר עמוק. הצבא המצרי רוסק, וכך גם כבודם של אזרחי המדינה. בעקבות התבוסה, התפטר הנשיא גמאל עבד אל נאצר, וחזר בלחץ ההמונים. בוועידת חרטום שהתכנסה בעקבות המלחמה, חתמו מדינות ערב, בניצוחה של מצרים, על הצהרה ובה שלושת הלאווים - לא להכיר בישראל, לא לנהל משא-ומתן עמה ולא לכרות עמה שלום.

נאצר בישר על אסטרטגיה חדשה - "מחיקת רשמי התוקפנות" ופירושה שחרור כל האדמות שנכבשו ב-1967. אלא שהשחרור, ידע נאצר, הוא שלב אחרון בשרשרת תהליכים שראשיתה שיקום הצבא המצרי, שספג מכה אנושה. בינתיים, סבר הנשיא המצרי, יש להפגין עמידה איתנה, ולא לתת לישראל רגע אחד של "הנאה" מפירות הניצחון.

"מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח"

"נאצר הצהיר כי 'מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח'", מסביר ד"ר מוסטפא כבהא, היסטוריון שחקר את מלחמת ההתשה, בראי המקורות המצרים. "למרות ריסוק הצבא והצורך לשקמו, הוחלט שלא לתת לישראל ליהנות מהניצחון - לא להכיר בתוצאות המלחמה ולנהל מלחמת גרילה שתשמור את הגחלת".

חיילים במוצב על גדות התעלה (צילום: משה מילנר, לע"מ)

על פי האסטרטגיה של נאצר, מסביר ד"ר כבהא, תחזור מצרים לגבולותיה הבינלאומיים רק דרך מאמץ מלחמתי שכולל שלושה שלבים: "שלב ההגנה המונעת והאקטיבית - התנגדות לכל יוזמה צבאית ישראלית ונקיטת פעולות יזומות. שלב ההתרעה - פגיעה בישראל שתפגין עוצמה ותרתיע מפני פעולות יזומות ישראליות, ושלב השחרור - צליחת התעלה וכיבוש סיני".

קני הארטילריה ששיגרו פגזים ללא הפסקה במלחמת ששת הימים, עדיין לא התקררו, וכבר ביולי 1967 אירעו תקריות בין מצרים לישראל, בהן שולבו כוחות אוויר וים. ב-10 ביולי הוטבעו שתי ספינות טורפדו מצריות. שלושה חודשים לאחר מכן, טובעה המשחתת אח"י אילת מירי טילי ים של סטי"ל מצרי. ישראל הגיבה בעוצמה, פשטה בעומק מצרים ופגעה ביעדים אסטרטגיים. מצרים, שטרם שיקמה את צבאה, הבינה את המסר. עד קיץ 1968 שקט הגבול המצרי, אבל הגבולות האחרים של ישראל לא היו שקטים.

נאצר ביקש לאתגר את ישראל בחזית נוספת ממזרח, הכוללת את ירדן, סוריה ולבנון. לדברי כבהא, "שליט לוב כיום, מועמר קדאפי, נשלח על ידי נאצר לפעול להקמת החזית בתמיכת עיראק, אולם ירדן וסוריה לא היו ערוכות לסבב נוסף של לחימה. ירדן עצמה עין לפעילות הארגונים הפלסטינים, ואלה ניהלו מאבק ולוחמת גרילה מירדן". בספטמבר 1968 חזרו המצרים לירי ארטילריה לעבר מוצבי צה"ל, כוחות מצריים חדרו והניחו מארבים. 10 חיילי צה"ל נהרגו מהירי. צה"ל החל בהקמת 32 מוצבים לאורך התעלה, מבוצרים בפסי ברזל ושקי חול כדי למנוע אפשרות של צליחה מצרית. נאצר, מחשש מהשלמת קו ההגנה הישראלי ומכניסת מטוסי הפאנטום החדישים לשירות חיל האוויר הישראלי, הבין שהגיעה השעה לפעול.

"שלב השחרור של סיני נדחה, בשל התגובות הישראליות הקשות שפגעו קשות בבניית הצבא המצרי", מסביר ד"ר כבהא. "על כן הוחלט על שלב חדש בדרך למטרה - שלב ההתשה. חיכוכי דמים שילחצו על האויב במקומות שכואבים לו, ונאצר ידע שהדבר הכי כואב לישראל הוא פגיעה בכוח האדם. על כן הוחלט על מדיניות ה'אסתנזאף' - הקזת הדם, באמצעות לוחמת גרילה סטטית, מתוך אמונה שיצליח להתיש את ישראל ולשבור את רוחה".

"החזקנו את המעוזים עם כל הלב"

האלוף במיל' שלמה להט (צ'יץ), מפקד אוגדה 252 שהיתה אחראית לגזרת התעלה בזמן פרוץ הקרבות, לא ישכח לעולם את עוצמת האש שנחתה על צדה הישראלי של התעלה, ביום שבו פרצה המלחמה. "לקבל 40 אלף פגזים ביום על המוצבים זה היה משהו בלתי רגיל. המצרים הפגיזו בצורה רצינית ולהיות במעוזים בזמן ההפגזות, זה דבר שקשה להעלות על הדמיון", מספר להט.

הרמטכ"ל חיים בר-לב, בתום המבצע לכיבוש האי שדואן (צילום: משה מילנר, לע"מ)

לוחמי אוגדת סיני השיבו באש משלהם, באמצעות ירי טנקים וארטילריה. אך עוצמת האש המצרית היתה כבדה. ברית-המועצות חימשה היטב את המצרים, ולצבא המצרי היה יתרון מוכח בכוח אש ארטילרי. בנוסף, חדרו כוחות קומנדו מצרים לשטח ישראל במטרה לתקוף את המעוזים ולהסב כמה שיותר אבידות לצה"ל. האש הכבדה הקשתה על הכנסת אספקה למעוזים.

"היו לנו כ-1,000 לוחמים במעוזים, לאורך 120 ק"מ, בעוד שלהם היו חמש דיוויזיות", משחזר להט. "החזקנו את המעוזים עם כל הלב והנשמה של הלוחמים, כי ידענו שאנחנו נלחמים כדי למנוע מתקפה על ישראל. אבל זה היה משהו בלתי רגיל - ירי בלי סוף, פעולות קומנדו חוזרות ונשנות. הקרב היה עיקש וקשה".

מכות האש הרבות ופעולות הקומנדו הסבו אבידות לצה"ל מדי יום. לדברי סא"ל אברהם זוהר, החוקר הראשי של מלחמת ההתשה במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, בחודש מרס בלבד נרשמו למעלה מ-100 נפגעים ובחודשים הבאים המספרים אף גדלו. ישראל מצאה עצמה נתונה בלחימה רב חזיתית, כשבמקביל לזירת הלחימה העיקרית בסיני, גדל היקף הפעילות בגזרות לבנון, סוריה, וירדן פי ארבעה, והגיע לכדי 400 פעולות מדי חודש.

הנמרים המתנדבים 

לוחמיו של להט שילמו מחיר כבד בעמידתם האיתנה במוצבים המופגזים. האבידות הרבות הותירו חלל בשרשרת הפיקוד במוצבים. אזרחים נקראו להתנדב ולשרת בתעלה, והגיעו בהמוניהם. "הרבה קצינים שפיקדו על המעוזים נפגעו והיה מחסור במפקדים", אומר להט. "הצענו לחפש מתנדבים, ולמרות שרבים פקפקו, היו לנו יותר מתנדבים ממה שהיינו צריכים".

אותם מתנדבים זכו לכינוי "נמרים". המקור לשם, מסביר להט, בשיחה שניהל עם מח"ט 401 ששון יצחקי. "ששון הוטרד על ידי חייל בקשר, התעצבן וכינה אותו נמ"ר - נודניק ממדרגה ראשונה. חשבתי שזה רעיון טוב, נקרא להם נמרים כי הם נלחמים בנחישות של נמרים, נוטלים את הפיקוד ועושים עבודה יוצאת מגדר הרגיל".

שומרים על מורל. חיילים על גדות התעלה (צילום: לע"מ)

צה"ל שב והפעיל כוחות מיוחדים מעבר לתעלה, בקו האש ובעומק מצרים. חיל האוויר נכנס אף הוא לתמונה, ויזם קרבות אוויר - בהם היה לו יתרון מובהק. אך עליית מספר האבידות חייבה את צה"ל להגיב בחריפות גדולה יותר - לבצע התשה נגדית ולקעקע את רצונם של המצרים להמשיך בלחימה.

ב-20 ביולי פשט כוח קומנדו של שייטת 13 וסיירת מטכ"ל על האי גרין, בפתחה הדרומי של התעלה, הרג כ-70 לוחמי קומנדו מצרים וחיבל בתותחים שעל האי. חיל האוויר בפתח גם הוא במתקפה לכל אורך התעלה ובעומק מצרים, במטרה להחזיר את היוזמה לידי צה"ל.

"המבצעים שערכה ישראל נועדו לשבור את רצונו של האויב להמשיך להילחם - ולגרום להכרעה בכך שנעביר את הקרב לאזור קהיר, לגשרים על הנילוס, לעורף האויב דרך האי גרין וראס עבדייה", מסביר עמי אילון, אז לוחם בשייטת, שנפצע קשה באי גרין. "ישראל לא הבינה שהמציאות המבצעית השתנתה והאסטרטגיה המצרית היא לא עוד כיבוש שטחים והכרעה, אלא עמידה איתנה ואי כניעה - צומוד".

אש בכל החזיתות

כיום, כשתושבי הדרום חיים כבר שמונה שנים תחת איום רקטות, לאחר שתי אינתיפאדות ממושכות שגבו למעלה מ-1,000 קורבנות, התשה איננה רק מושג היסטורי עמום ומודחק. היא מלחמה עיקשת וארוכה, סטטית, מלחמת ביצורים, חילופי אש, פשיטות נקודתיות ואורך רוח. מלחמה הנוגדת את הדוקטרינה הישראלית - מערכה מתמשכת, המתנהלת בשני צידי הגבול, ללא הכרעה ברורה.

כמו היום, גם אז העורף סבל. תושבים ביישובים בגבול ירדן, סוריה ולבנון חיו תחת איום של ירי קטיושות, הפגזות, חדירות מחבלים ופעולות חבלניות נוספות. פעילות הטרור גברה בכל רחי המדינה וגם בחו"ל - ובמקביל, נמשכה גם הפעילות החבלנית נגד התחבורה האווירית הישראלית.

תושבי קיבוץ אשדות יעקב מאוחד שבעמק הירדן זוכרים היטב את אימת המלחמה. הזמרת שרהל'ה שרון, תושבת הקיבוץ, מספרת: "זו הייתה תקופה מפחידה ואיומה. הופגזנו בלי סוף במרגמות ותותחים ירדניים, בלי התרעה ובלי אזעקה. קטיושות נפלו בלי סוף, מחבלים ניסו לחדור והטמינו מוקשים בשדות. ארבעה מחברי הקיבוץ נהרגו ממוקש, בעת שנסעו עם עגלתם בשדות".

שני אירועים במלחמה נחרטו היטב בזיכרונה: "הייתי בהריון עם הבת הגדולה, ובעת שהלכתי בשעת צהריים לשתות קפה עם אמי, נחתה קטיושה לא רחוק ממני, סמוך לבסיס מג"ב שהיה בתוך הקיבוץ. נכנסתי להיסטריה, רצתי לבית וניסיתי להיכנס עם הבטן מתחת לספה, בלא הצלחה. זו היתה חרדה גדולה. באירוע אחר ניצחתי על מקהלה במהלך חתונה בקיבוץ, כשפתאום היתה הפגזה ובעקבותיה חושך מוחלט. כולם רצו בהיסטריה למקלט".

מוצב צה"ל מול קיבוץ כפר רופין, שהוקם במהלך המלחמה (צילום: דוד גלזנר)

דוד גלזנר, תושב כפר רופין שבעמק בית-שאן, זוכר היטב את המתח הרב ששרר באותה התקופה. "מחבלי הפתח מירדן חדרו לכל יישובי הגזרה, פתחו בירי לעבר חקלאים, הניחו מוקשים ומטענים בתוך היישובים ובשדות. אין יישוב שלא זכה לביקור שכזה. בנוסף, היה ירי תלול מסלול של מרגמות וקטיושות. אצלנו בכפר רופין, 500 מטרים מהגבול, פגעה רקטה ישירות במגדל המים - פגיעה שנותרה עד היום כעדות למלחמה".

"המחבלים מירדן", מספר גלזנר, "תצפתו מצידו השני של הגבול וידעו היטב את שעות הפעילות של הקיבוץ. האש הופנתה בשעות הפעילות העיקריות - בשעה שכולם ישבו בחדר האוכל. הוקמו תעלות כדי לתפוס מחסה ובהמשך גם מקלטים. החיים היו במתח גבוה, אבל אנשי הקיבוץ היו נחושים. הרגשנו שאנחנו חוד החנית של היישוב בישראל וזה נתן לנו כוח".

טילים בקו התעלה 

המהלך האחרון של מלחמת ההתשה היה גם המשמעותי ביותר. מזכיר המדינה האמריקני ויליאם רוג'רס הגה תכנית הפסקת אש בין ישראל למצרים. האינטרס הישראלי המרכזי היה מניעת קידומו של מערך הטילים המצרי-סובייטי לאזור קו החזית באופן שימנע מישראל לפעול, ולשם כך ניהלה עימות עם כוחות ההגנה האווירית המצרים והסובייטים, ואיבדה כמה מטובי טייסיה.

המצרים, לעומת זאת, שאפו לקדם את הטילים לקו התעלה, כדי שעם חידוש האש, יספק מערך הטילים הגנה יעילה לכוחות הקרקע, שיצלחו את התעלה.

 בתרגיל מודיעיני מוצלח של הסובייטים והמצרים, הם הצליחו לקדם את מערך ההגנה האווירית - בפיקוד רוסי מלא, ולרשום את ההישג המשמעותי ביותר עבורם - הישג אשר ישפיע יותר מכל על המערכה הבאה, ב-1973, כשהמצרים ייצלחו את התעלה ביום כיפור.

"הסיבה שחיל האוויר לא הצליח לממש את אפקטיביות בחזית הדרום במלחמת יום כיפור היא ההפסד שלנו בקרב על הטילים בהתשה", טוען ד"ר דימה אדמסקי, חוקר באוניברסיטת הרווארד ומחבר הספר "מבצע קווקז" העוסק במעורבות ברית-המועצות במלחמה. ד"ר כבהא מצדד אף הוא בדעה זו: "מצרים ספגה אבידות קשות, אבל מבחינה צבאית מצבם אחרי המלחמה היה טוב בהרבה מזה לפני המלחמה. באמצעות הצבת חומת הטילים ברגע האחרון, יצרו המצרים תיקו אסטרטגי בינם לבין ישראל". נאצר עצמו מת זמן קצר אחרי שחתם על ההוראה להפסיק את האש.

כתבה ראשונה בסדרה