העצבות תימשך לנצח

קינוח

קָבַעְנוּ בְּמִסְעָדָה. אַתָּה מְמַהֵר

לְהַזְמִין, אֲנִי עוֹד בּוֹדֶקֶת.

אֵין בַּתַּפְרִיט מַתְכּוֹן לְזוּגִיּוּת מֻשְׁלֶמֶת.

מְשִׂימָה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִית מִתְנַגֶּנֶת בָּרֶקַע

וָאֲנִי בּוֹנָה בִּצּוּרִים

מֵאֲחוֹרֵי בִּדְלֵי סִיגָרִיּוֹת וּמַאֲפֵרוֹת גְּדוּשׁוֹת.

מִלִּים מְשֻׁמָּשׁוֹת נוֹחֲתוֹת בַּחֲצִי הַכּוֹס הָרֵיקָה

וְלַתֵּרוּצִים טַעַם תָּפֵל.

בֵּין הַמָּנָה הָרִאשׁוֹנָה לַשְּׁנִיָּה אֲנִי

מְסַיֶּמֶת אֶת הַמִּשְׁמֶרֶת שֶׁלִּי כְּאִשָּׁה נְשׂוּאָה

מְשַׁלֶּמֶת אֶת הַחֶשְׁבּוֹן

וּמוֹחָה אֶת הַשְׂפָתוֹן בְּמַפִּית –

קִנּוּחַ מָתוֹק כְּבָר לֹא יִהְיֶה כָּאן.

"העצבות תימשך לנצח". ציור אחר של וינסנט ואן גוך

המישור הגדול "La tristesse durera toujours" (העצבוּת תִּמשֵׁך לָנצח) - מילותיו האחרונות של וינסנט ואן גוך

שֶׁמֶשׁ אֵירוֹפִּית

מְמֻסְמֶרֶת לִקְצֵה הַבְּרוֹשׁ.

קַר. גַּם הַצֶּבַע נִגְמַר.

עַל מַגֶּבֶת מֻכְתֶּמֶת הֲגִיגִים

מִטַּלְטְלִים בָּרוּחַ

שְׂדֵה דִּכָּאוֹן וְאֶקְדָּח.

"הַעַצְבוּת תִּמָּשֵׁךְ לָנֶצַח" מְרַשְׁרֵשׁ

הַבַּד, וּבְמֶרְחַק נְשִׁימָה

זָר קְצוּץ אֹזֶן

מְשׂוֹחֵחַ עִם בְּדִידוּת.

נוֹף עָקֹם מִתְפָּרֵץ מִן הַחַלּוֹן

נוֹעֵץ אֶת עֲצֵי הַמִּישׁוֹר הַגָּדוֹל

בְּמַפַּת הַמִּטְבָּח. אֲנִי טוֹבֵל

יָדַי בַּיַּעַר הַשּׁוֹתֵת.

עוֹד יְרִיַּת מִכְחוֹל אַחַת.

אָדֹם.

במאי 1889 היה הצייר וינסנט ואן גוך בדיכאון והתאשפז מרצונו במרכז הפסיכיאטרי שבמנזר סן-פול דה

מסול שבסן רמי דה פרובנס. מפאת מחסור בכסף ובחומרים השתמש בתחליפים (נייר, מגבות מטבח ומפות שולחן) כדי לצייר. משערים שציוריו "עצי המישור הגדול" ו"שדות חיטה בנוף הררי" צוירו על מפת שולחן שהגיעה ממטבח המוסד בו שהה. במקומות בהם הצבע דהה, ניתן לראות הדפס חיוור של רשת זעירה. ב-29 ביולי 1890, בגיל 37, התאבד ביריה. ציוריו זכו להכרה רק לאחר מותו.

דבי סער היא משוררת, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים ולמשוררים עבריים ליצירה ספרותית לשנת תשס"ח. פרסמה את ספר השירים "תופרת מילים" (הוצאת כרמל, 2006), עובדת על ספר שירה נוסף.