איש ואישה אימצו תינוק לפני שנים רבות. האישה נהרגה בתאונה כשהיה הילד בן שש. שלושים ואחת שנה גידל האיש את הילד לבדו. בגיל שבעים, כשהבן המאומץ כבר בן שלושים ושבע, מחליט האיש לחפש את הוריו הביולוגיים. חרדה תוקפת אותו שמא ימות והבן ישאר ערירי. הוא מוצא את ההורים ומפציר בהם לחדש את הקשר עם הבן. הם מסרבים. זאת, כמעט, כל העלילה בספר "קרוב" של דרור בורשטיין.
הסיפור כאן הוא מינימלי ורובו נמסר לקורא כבר בעמודים
הראשונים. לאחר מכן בורשטיין מפנה את הקורא לא אל הסיפור, אלא אל רגעים קטועים מתוכו: הרהורים, השערות וחלומות. יותר משהספר דומה לספרי פרוזה אחרים הוא דומה לקובץ שירים. פעם נהגו לכנות זאת "שירים בפרוזה".
בורשטיין. פעם נהגו לכנות זאת "שירים בפרוזה" (צילום: יחסי ציבור כתר)
למעשה, "קרוב" הוא אוסף של פרגמנטים קצרים, שכל אחד מהם עוקב אחר תודעתה של דמות אחרת, והמרחק והקשר בין הדמויות לא מתבהר עד הסוף. גם המרחק בזמן בין פרגמנט לפרגמנט משאיר הרבה ערפל - הוא יכול להיות שלושים שנה והוא יכול להיות דקה.
"ועם השנים היה אי דמיונו של אמיל להוריו הולך ומתברר". זה משפט פשוט, ברור, לא מתפייט וכאלו הם המשפטים שבספר. במשפט אחד קטן מבטא הסופר במדויק את העובדה המרה של כל אימוץ: אב אוהב ובן אהוב מגלים את המרחק הבלתי ניתן להסתרה ביניהם (נתן זך כתב פעם על "המרחק בלתי נדוש בין שני אנשים בדרך אל האהבה"). והמרחק הולך וגדל ככל שהשנים עוברות, בלי שהאהבה פוחתת, להיפך, קרע נסתר הולך ומתרחב בתוך אהבה שהולכת ומתגברת.
בורשטיין בוחר רגע אחד מתוך שלושים ואחת שנים ומרכז בו את המבט (האב הולך למספרה לצבוע את שערו בשחור כדי לבטל את הבדל הצבע בינו לבין בנו). אחר כך הוא בוחר רגע מרוחק ממנו בזמן ובמקום, ובאנשים המעורבים בו, ושוב מרכז בו מבט (אמו הביולוגית של הילד, 18 שנה אחרי שנטשה אותו, מחשבת את יום הגיוס שלו ונחרדת).
במאי הקולנוע פרנסואה טריפו אמר פעם שאסור שפיוט יהיה מכוון - הוא אמיתי רק כאשר הוא תוצאה.
| קטע מספר |
|
| אבנר ברנר / דרור בורשטיין |
|
ב-1987 מגיע ישעיהו ליבוביץ' להרצאה בבית ספר תיכון בעיר ליד הים, אבל במקום ההרצאה נפתחת בבית הספר חקירת משטרה. שערי בית הספר ננעלים עליו ועל התלמידים אבנר ברנר, עמוס פוקס ויוסי ארליך. מכאן מתחילים להיפרש סיפורי המשפחות של שלושת הנערים, השלובים אלו באלו ובסיפורים אחרים. פרק מתוך הרומן "אבנר ברנר", מאת דרור בורשטיין |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
בורשטיין היה הורס את הכל אילו היה מתכוון לכתוב כמו משורר: במטאפורות, בעברית אישית מאוד, בחידתיות. הוא כותב בפשטות, בבהירות ובלשון פרוזאית. בכל זאת, הוא כן לוקח לעצמו את אותה חרות משוררית, שלא לספר סיפורים בשלמותם, אלא למסור בדרך מדויקת ותמציתית ופשוטה רגעים מתוך סיפורים. והתוצאה היא פיוט.
וכאשר מקפידים כל כך על הפשטות, מתגלה בעוצמה רבה "הלא פשוט" שבתוך הפשוט. גם זאת עוד אחת מן המשימות העתיקות של הליריקה: לתפוס את מכת הברק שמחדירה את המוזר אל הרגיל. אין מובן מאליו יותר מאהבת אב לבנו, אבל יש משהו מדהים ומטורף בתשוקה שמתעוררת באיש בן שבעים להחזיר את בנו להוריו הביולוגיים אחרי 31 שנה.
וכאשר חושף בורשטיין את האובססיה של האיש הזקן, לא בסצינה משפחתית נסערת, אלא מניח לה לחלחל אל תוך נסיעה שגרתית במונית שירות תל-אביבית, התוצאה היא עדינות יוצאת דופן. ועוצמה יוצאת דופן.
ה"לא פשוט" שבתוך הפשוט מתגלה שוב גם בשמותיהן של הדמויות; אנחנו יודעים שלבן המאומץ קוראים "אמיל", כי הוריו שנטשו אותו הצמידו אל החיתול שלו פתק עם השם. אנחנו יודעים שלאב המאמץ קוראים יואל, אבל אנחנו לא יודעים את שמותיהם של ההורים הביולוגיים. בכל פעם שאמור להופיע שמם מופיעים סוגריים ריקים. לכאורה עניין קטן, אבל כאשר העניין הקטן הזה מוביל אל המטענים הרגשיים הכבדים בספר - הוא נעשה לעניין גדול.
בשביל אמיל שמות הוריו נמצאים בסוגריים ריקים כי שנים ארוכות הוא ידע שהוא מאומץ, אבל לא ידע מי הוריו הביולוגיים. בשביל יואל שמות ההורים נמצאים בסוגריים מסיבה אחרת: הוא תמיד ידע אותם היטב, אבל תמיד עשה הכל כדי לשכוח אותם.
לפעמים כל מלאכת האמן היא להחסיר שם פשוט אחד, וכך להעביר לנו בשקט שברון לב גדול. ואז, לפתע, כמעט בדרך אגב, האם הביולוגית מעלה בדמיונה שלט שאולי בנה יקדיש לה אחרי מותה, ועליו המילים "לזכר הוריו מלכה ואליהו סוויסה". והשמות המפורשים הם שוב המאוד "לא פשוט" שבתוך הפשוט.
מימד נוסף מעניין בספר הוא הארכיטקטורה והנוף האורבני בכלל. יואל היה מהנדס גשרים לפני שיצא לגמלאות. הוא נזכר בגשרים שבנה והעיר תל-אביב מפעילה את חושיו המקצועיים. לפיכך, הארכיטקטורה משמשת מעין מקבילה חיצונית לסערות הנפש של הדמויות.
הדרמה הפנימית מקבלת כאן הד מן הדרמה החיצונית של השכונות, הבניינים ואסונות הבנייה שקורים בהם. אולי למד בורשטיין מן הפרוזה המעולה של וו.ג. זבאלד (בעיקר ברומאן "אוסטרליץ") לתת לארכיטקטורה, וגם לצילומים ורישומים, לדבר בעצם נוכחותם הפיזית על הנסתרים והמופשטים שברגשות.
רק מימד אחד בספר לא דיבר אלי; מפעם לפעם מופיע פרגמנט ובו תיאור אפוקלפטי של עיר
ששקעה במצולות. האפוקליפסה שמחסלת את כל הדמויות ואת כל הנופים היא פיתרון קל מדי, מוחלט מדי, לסבך הריגשי שבספר. היא גם דילוג מפויט בספר, שכל הדילוגים האחרים שבו נשמרים שלא להיות פיוטיים מדי.
סך הכל, "קרוב" הוא לא קל לקריאה, אבל הוא אחד היפים שקראתי בשנים האחרונות. בורשטיין התחיל את דרכו לפני 10 שנים, בספר שירים בשם "פירות/ גט". אהבתי את הספר לא בגלל שהיה בו שיר שלם אחד, אלא כי עלה ממנו קול אמיתי ולא בכייני שמחפש את דרכו באומץ וביושר.
לאחר מכן כתב בורשטיין עוד שלושה ספרי פרוזה: "אבנר ברנר", "ערים תאומות" ו"הרוצחים". בכולם היה חיפוש דרך מרתק, אבל ניכרו בהם השפעות לא מעוכלות של סופרים אחרים. גם ב"קרוב" יש קירבה ברורה אל הפרוזה של יואל הופמן, זבאלד ואבות ישורון, אבל בורשטיין הטמיע והוביל אותם לתוך קול עצמאי ועמוק משלו.
