על חובות וזכיונות

מי אמר/ה, ובאיזה עניין, ש"שיטת הזיכיונות פשטה את הרגל"? וכדי למנוע כל טעות אף הוסיפ/ה ש"מעבַר לשיטת רשיונות בטלוויזיה הוא חובה"? האם מדובר במנכ"לים או בבעלי המניות של "קשת"? "רשת"? או אולי ביוסי מימן שמחזיק בחלק הארי של מניות ערוץ 10? והתשובה היא: ממש לא. למרבה הפלא היתה זו יו"ר מועצת הרשות השנייה, נורית דאבוש, לפחות אם לסמוך על הדברים שאמרה בראיון ל"הארץ" בסוף השבוע האחרון.

בכתבה נערך ראיון נרחב (כולל ניסיון להבהרת הרקע ההיסטורי, המשפטי והכלכלי של הערוצים "המסחריים) עם נציגי הזכיינים מרשת, קשת, וערוץ 10, ועם דאבוש, העומדת בראש הגוף הרגולטורי שנועד להבטיח שערוצי הטלוויזיה 2 ו-10, המשדרים לכלל האוכלוסיה, יפעלו על פי תנאי המכרז שבו זכו - ששללה מכל וכל את הצורך ברגולציה.

דאבוש. לא מאמינה בסוגה עילית? (צילום: ערן בר-און)

אם אכן כך הדבר, המסקנה המיידית הנובעת מדבריה של דאבוש היא שעליה להתפטר. ראשית, כיצד תוכל להמשיך בתפקיד שמטרתו לפקח על איכות השידור על פי הכללים שנקבעו בחוק, כאשר היא מכריזה שהיא בכלל לא מאמינה בחשיבות של המושג "סוגה עילית"? והרי זה המושג שקבע המחוקק לתיאור תוכניות איכותיות, בעיקר בסוגות של דרמה ודוקומנטציה, שעל הזכיינים להשקיע בהן סכומים נכבדים. אך דווקא אלה, כך בראיון, לא מעניינות אותה.

שנית, היו"ר גאה בכך שהיא ומועצתה היו הראשונים שטענו ש"צריך לשנות את השיטה מזיכיונות לרשיונות". והיא כבר פועלת "להפחית את הביקורת על הזכייניות". שלישית, מדבריה מתברר שבעיניה מה שחסר באמת איננו סוגות של דרמה ותעודה אלא תוכניות המתייחסות לפריפריה שלדבריה "הם (הזכיינים) ויתרו עליהן כלאחר יד".

לי נראה שאולי ערוץ 2 לא מגיע מספיק לפריפריה בחדשות אבל דווקא בפריים טיים, עם "כוכב נולד" ודומיו, הוא הגיע גם הגיע ועוד יותר חשוב - הביא את הפריפריה למרכז, ובאותה הזדמנות גם אימץ לחיקו שיאים של רייטינג.

לשם כך התכנסנו?

מתברר שכמו רוב הציבור בישראל, כך גם חברי מועצת הרשות מתייחסים לערוץ 2 ו-10 כ"שידור מסחרי" ותו לא ואינם לוקחים ברצינות את החוק על פיו הוא פועל. לפיכך, אין סיכוי שהמועצה תפעל על פי רוח החוק, ואכן מדבריה של היו"ר משתמע שהיא אינה עושה זאת.

"כוכב נולד". הפריפריה דווקא בפרונט (צילום: ערוץ 2)

סוגות ה"עילית" מוזכרות בדבריה רק בהקשר של "כשל השוק". לפיכך, יש להזכיר לה ולחברי המועצה שהרעיון שעמד מאחורי הקמת ערוץ 2 היה להקים עוד ערוץ ציבורי שאופן מימונו יהיה שונה מזה של הערוץ הראשון (וישבור את המונופול של ערוץ יחיד), אלא שבמקום שימומן על ידי הצופים, המימון של הערוץ החדש יגיע מהמפרסמים.

אם אכן היתה כוונה להקים ערוץ שידור שהוא עסק מסחרי בלבד, לא היה המחוקק מטיל על הזכיינים חובות שמטרתם לשמור על האינטרס הציבורי, ולא היתה מוקמת מועצת הרשות של ערוץ 2, שתפקידה להבטיח שהזכיינים יעמדו בכללים.

סוגות ה"עילית" שהמחוקק קבע להן מכסות מינימום הן בדיוק אלה שיש חשש לגורלן מכיוון שעלויותיהן גבוהות יותר, ואחוזי הצפייה בהן נוטים להיות נמוכים יותר משל להיטים כמו משחקי כדורגל וריאליטי למיניהם. כבר לפני יותר מאלפיים שנה, הבין פילוסוף יווני חכם ש"כל היפה קשה". ואכן, כידוע, על מנת להגיע להישג כלשהו בתחומי האומנות והתרבות, ביניהן הדרמה והקולנוע התיעודי והדרמטי, יש להשקיע כישרון, מאמץ, סבלנות. וגם ממון.

לוקסוס לא לנו

כולנו מודעים לכך שלערוץ הראשון יש היסטוריה אבל אין לו כל עתיד. ובמדינה הצעירה יחסית, המפוצלת דתית, תרבותית, ומעמדית יש צורך לשמור על ערוצי שידור שלמרות מימונם על ידי המפרסמים לא יפעלו לצורכי רווח בלבד.

זה לוקסוס שאיננו יכולים להרשות לעצמנו. להפקות מקוריות של סדרות דרמה או דוקומנטציה או דוקו-דרמה - ביקורתיות ככל שיהיו - יש חשיבות רבה לתרבות ולחברה בישראל, והשידור הטלוויזיוני חיוני לפריחת היצירה הישראלית. כל מי שמצר על ההידרדרות באיכות השידור ובהפקה המקורית צריך להתנגד לשיטה החדשה המוצעת, על פיה כל מי שירצה להקים ערוץ מסחרי, יוכל לקבל רשיון, ולא יחולו עליו שום תנאים של עמידה בקריטריונים של "שידור (שהוא גם) ציבורי". שיטה זו מאיימת להיות בכייה לדורות.

פרופ' תמר ליבס היא ראש החוג לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים