חידון האשליות

אל המסע הנוכחי אליו להקת פיליפ ז'נטי מבקשת לקחת את הקהל, צריך לצאת בצעדים קטנים. הקרקס המלהטט של ז'נטי ושותפתו ליצירה ולחיים מרי אנדרווד קופץ ראש היישר אל נבכי התת מודע והצד האפל יותר של הקיום האנושי. במסע הפסיכו-אנליטי הזה, משובצות מחשבות פילוסופיות על משקעי עבר, טראומות שהותירו חותם וגם נקודות אור מלאות בהומור ושנינה.

נעים במרחב האשליה (צילום: Pascal Francois)

"Boliloc" מלא ברגעי תעתוע בהם נרקמים חזיונות על הבמה, אך זהו אחד המופעים הפחות מאוזנים של בני הזוג וחסרה בו יד עורך קשוחה יותר שתתמודד עם מקטעים שמתארכים מדי ומשבשים בסופו של דבר את הרצף האסוציאטיבי שז'נטי ואנדרווד מיטיבים כל כך לייצר. במידה רבה, נדמה שיצירה זו היא המשך טבעי של "קצה העולמות", העבודה הקודמת עמה הגיעו לישראל ובה נעו השחקנים והרקדנים שלהם בטריטוריה שבין פנטזיה להזיה.

למרות שמדובר במופע קאמרי לשני שחקנים ורקדנית, חילופי הסצנות בהפקה הזו מציעים גם הפעם אלמנטים ויזואליים עשירים ומלאי ברק וקסם, מהסוג המיוחד שהופך את ז'נטי לאחד מסוגו.

דמויות ננסיות כאלמנט חוזר (צילום: Pascal Francois)

דגש לא מבוטל הושם הפעם על עבודת וידאו-ארט, כמו בתמונה מקסימה בה מונחת הרקדנית על שולחן הניתוחים כשברקע רץ סרטון בו נראים שני רופאיה כדמויות ננסיות שמטיילות בתוך גופה. הדמויות הננסיות הן אלמנט חוזר בעבודה שמצטרף למחשבה על ריבוי הישויות מהן מורכבת נפש האדם.

מרחב האשליות הוא האזור הטבעי שבו מסתובבת יצירתם של ז'נטי ואנדרווד וגם הפעם האשליה ברוב המקרים מושלמת. גלקסיה רחוקה, דמויות שנבלעות בתוך ריק ומופיעות פתאום, גמדים שמתרוצצים על הבמה - כל אלו הם רק חלק מהאפקטים הוויזואליים המתעתעים שמפוזרים לאורכה של היצירה.

בתוך הרפרטואר של הלהקה, "Boliloc" הוא מאמר עומק מהורהר שבו, אולי יותר מכל שאר המופעים, המטען שהצופה מביא איתו לאולם הוא זה שמעניק למסע משמעות או הופך אותו למשעמם. ובכל זאת, זהו סיכון ששווה לקחת.