איך תעדיפו את מנחם בן?
מדוע סרט דוקומנטרי על משנתו של מנחם בן נחשב לסוגה עלית, בעוד שהופעותיו באח הגדול לא זוכות לכבוד הזה? זמנה של הרגולציה עבר, ערוץ 2 ו-10 לא יכולים לעמוד בדרישת הזכיונות
היוצרים השובתים אמנם צודקים בטענה שבמכרזים שנערכו בשעתו להפעלת ערוץ 2 וערוץ 10, הזכיינים הסכימו להשקיע מאות מיליוני שקלים בסרטים וסדרות, שהרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו הגדירה כסוגה עלית. אבל לגמרי לא ברור מדוע סרט דוקומנטרי על משנתו של מנחם בן מהאח הגדול נחשב לסוגה עלית, בעוד שהופעותיו של אותו מנחם בן באח הגדול לא זוכות לכבוד הזה.
בדיעבד, ברור שגם הסכומים וגם ההגדרות המוזרות של "סוגה עלית", שנעשו בלחץ היוצרים כדי שיתאימו לסרטים שהם מפיקים, לא ריאליים משתי סיבות:
1. הזכיינים מפסידים כסף, ויש גבול להפסד שיוכלו לספוג לפני שישימו את המפתחות על השולחן;
2. אין מדד אובייקטיבי מדעי לאיכות טלוויזיונית. היוצרים סבורים כי יש להם מונופול על האיכות, אבל מדובר בעניין של טעם בלבד. נתוני הרייטינג מראים כי טעמם נשאר במיעוט, מה שמחזיר אותנו לכלכלה.
כאשר ערוץ 2 או ערוץ 10 יכולים לבחור בין סרט דוקומנטרי שעלותו 100 אלף דולר, ובין פרק בסדרת ריאליטי שעולה קצת יותר אבל מביא רייטינג כפול ולכן גם מניב הכנסה כפולה, ברור מה יבחרו לשדר. בלי רייטינג - לא יהיו הכנסות, ובלי הכנסות - הערוצים המסחריים יפשטו רגל, ובוודאי לא יוכלו לשדר סוגה עלית - שכזכור לא מביאה רייטינג גבוה.
נוצר מעגל קסמים שהיוצרים אינם מצליחים לשבור, כי מצד אחד הם לא מייצרים סרטים שיהיו כדאיים בגלל עלותם הנמוכה, ומצד שני הם גם לא מביאים מספיק קהל שיכסה את העלות הגבוהה של הסרטים שלהם. היוצרים השובתים נמנעים מלגלות כמה כסף הם מרוויחים (מה שיכול אולי להסביר למה הסרטים שלהם יקרים), וגם לא מספרים שהסרטים שלהם מספקים למעשה פחות עבודה לתעשיית הטלוויזיה בהשוואה לתוכניות הריאליטי - בגלל שהם מעסיקים פחות עובדים בדרג הנמוך (צלמים, תחקירנים, עוזרי הפקה), ומשלמים משכורות אסטרונומיות בעיקר לעצמם.
היוצרים כמובן רואים את הדברים אחרת. מנקודת מבטם, הם אמנים - ואין לצפות מאמנות להיות יעילה מבחינה כלכלית או לקסום להמונים. זו עמדה לגיטימית, אך קשה לצפות מגופים מסחריים מפסידים כמו ערוץ 2 וערוץ 10 לסבסד לאורך שנים אמנים נטולי קהל. היוצרים מצפים לקבל תמיכה מהרשות השנייה, אבל הרשות השנייה היא רגולטור ולא נדבן שיכול לסבסד סרטים שאין להם ביקוש.
הבעיה היא שהמכרזים הקיימים להפעלת ערוץ 2 וערוץ 10 נעשו ללא היגיון כלכלי. בעידן שהכבלים והלוויין יכולים לשדר בעלות זעומה מאות ערוצים לכל בית, וכאשר הערוצים המסחריים הגדולים נמצאים בגרעון בגלל הדרישה שישדרו סרטים "איכותיים" שאינם מושכים קהל, השווי הריאלי של הזיכיון לשדר בערוץ 2 ובערוץ 10 הולך ומתקרב לאפס.
גם מהזווית התרבותית והדמוקרטית אין צורך ברגולציה של שידורי הטלוויזיה, שכופה עלינו ללא הצדקה את טעמם של מעטים. אם הציבור הישראלי מעדיף לראות תוכניות ריאליטי – אין סיבה להכריח אותו לצפות דווקא בסרטים דוקומנטריים או בסדרות קומיות.
לכן, יש צורך בחקיקה שתבטל את הזיכיונות הקיימים, שערוץ 2 וערוץ 10 לא עומדים ולא יכולים לעמוד בדרישותיהם, ותאפשר לכל מי שרוצה בכך – לרבות היוצרים – לקבל רישיון להפעיל ערוץ טלוויזיה מסחרי ולשדר בו לפי טעמו. לרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו מגיעה מילה טובה על שהבינה – גם אם באיחור של מספר שנים – כי זו הדרך הנכונה. כאשר יקבלו היוצרים ערוץ משל עצמם, אולי יבינו מדוע לסרטים שלהם אין קהל, ואולי אפילו ישתפרו: אחרי הכל, גם סיינפלד ושייקספיר יצרו סוגה עלית – אבל לא דרשו שיסבסדו אותם.
ד"ר אמיר חצרוני, מרצה בכיר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון
