כך שרדתי את העדלאידע
רק אחרי שהיטבתי את אחיזתי בה, התבוננתי בה באמת, ורק דרך עיניה הרעבות לעולם וכל נפלאותיו הצלחתי לראות מעבר לפחד את מה שהיא ראתה. אריאנה מלמד חוגגת פורים עם הקטנה
כשנכשלתי בניהול המשא ומתן, כשהצעות לשוחד בתמורה לוויתור על האירוע לא הועילו, חשבתי שנעשה זאת כך: שעה לפני תחילת התהלוכה הגדולה נתיישב בבית הקפה החביב עלינו בקומה השנייה, משם אפשר לראות את הכל בנחת, ובעוד היא מערבבת במרץ גלידה עם קצפת על מנת שלא לאכול כלום, אני אשתדל לקחת חלק בהנאה שלה, במידת האפשר, בלי הבעות מיאוס איומות ונוראות. אני שונאת, שונאת, שונאת עדלאידע.
זה הדוחק הבלתי נסבל והצפיפות והרב הפתאומי, זה מאות ילדים מצווחים בערבוביה, זה הפחד הנושן שמישהו ילך לאיבוד ורק כעבור נצח שלם יכריזו ברמקול שההורים שלו מתבקשים לגשת לנקודת המשטרה. כמו שקרה לי פעם, כשהייתי בת חמש וטבעתי בים של אנשים ולא ראיתי כלום, והעליצות של הרמקולים פילחה לי את המוח בכאב בלתי נסבל, ועברו, על פי השקפתי אז, לפחות מאה שנים של בדידות איומה עד ששוב ראיתי את אבא שלי, חיוור כמו רוח רפאים, וזה היה החלק הכי מבהיל, חוץ מהאנשים שהתחפשו לשדים ושלדים.
אבל היא התעקשה, וכמוה בערך עוד עשרת אלפים ילדים שמילאו את בית הקפה החביב עלינו כשהגענו, צאצאים להורים זריזים וחכמים ממני: "אין ברירה," אמרה בחיוך מלא עליצות וגררה אותי, נחושה שכמותה, אל מחסום המשטרה, שם מצאה רווח של עשרה סנטימטרים בתוך דבוקת אדם שמחה במיוחד, כולל פטישי פלסטיק. היא לא הבינה למה אני מוחצת לה את היד.
עד שראשוני הצועדים הגיעו אל שדה הראייה שלנו, הפכתי למאבטחת. קטפתי אותה מגדר המתכת עליה טיפסה בגיל, פילסתי לנו עוד קצת מקום ודרכתי בטעות על קונסטרוקציות בד וחישוקים שהיו נסיכות ופיות ורקדניות וצועניות, אבל בעיקר קרינולינות ענקיות שנשרכו על אבני המרצפת. בשנייה האחת שבה נשמטה מידי המוחצת הזדקנתי בעשור שלם.
כך שרק אחרי שהיטבתי עוד את אחיזתי בה, התבוננתי בה באמת, ורק דרך עיניה - פקוחות לרווחה ומופתעות עד בלי די, רעבות לעולם ומלואו וכל נפלאותיו, בולעות גוונים מסחררים ותנועה מתמדת, הצלחתי לראות מעבר לפחד את מה שהיא ראתה.
היו שם המון ילדים מתוקים מכל בתי הספר של נהריה, שברצינות גמורה נשמעו יפה להוראות המבוגרים וצעדו בלוויית תכשיטים מבקבוקים ממוחזרים וגלימות זוהרות ואביזרים שהכינו במו ידיהם העמלניות, והיו תזמורות של קטנטנים שנשפו ותופפו בעוז ובריכוז עילאי ובכלל לא התבוננו בקהל, שלא לזייף חלילה, ואם היו באוויר כמה צלילים שהלכו לאיבוד ממנגינות של מארשים בסיסיים, מה בכך: אפילו המורים למוזיקה, מיומנים בהליכה לאחור במצעדים שכאלה, לא הסתירו את חיוכי הגאווה המוצדקים שלהם.
אחת אחת עברו חבורות הצועדים בזו אחר זו על פני שדרות הגעתון, על פני נהר אדם גועש עם מצלמות וידאו, כי לכל אחד יש לפחות אחיין קטן שמחייב הנצחה בתנועה, והקטנה אמרה תצלמי, תצלמי כבר, וניתרה בהתרגשות בלי גבול כשהגיע תורו של בית הספר שלה לנופף לנו, והיא צעקה ומחאה כפיים והייתה מעודדת מושלמת לגמרי לדבוקת הילדים הספציפית הזאת, שרק לפני כמה חודשים הטילה עליה אימה ומילאה אותה ברצון עז לשוב לגן ולהיות קטנה מאוד, בלי כל הביצפר המבוגר הזה.
ובין מועדון השוטוקאן בתלבושות הלבנות ומועדון הקשישים בקלנועיות לבין הכדורגלנים שזרקו כדורים במתנה לילדים בקהל, הופיעו פתאום הענקים.
הענקים היו ג'ירפה ופיל ופיה וקוסם ואיש חלל וג'וקר ועוד כמה דברים בלתי מזוהים, ועל פי השקפתה הצועקת, הם הגיעו עד לשמיים ובחזרה. הם פסעו במתינות, כאילו היו הולכים בתוך מים, על גבי כלונסאות העץ שלהם, מיוזעים ומחויכים ומסווים בקושי את המאמץ, ואני קיוויתי שלא תראה שהאיפור כבר מתחיל לנזול בחום, ועוד קיוויתי שמשלמים להם הרבה יותר משכר מינימום תמורת החודשים והשנים שבהם התאמצו להיות ענקים בלי ליפול, ובעיניי הם היו מכמירי לב כמו כל הליצנים העצובים והאקרובטים הנלהבים של כל הקרקסים באשר הם, אנשים שחיים מאדרנלין של אהבת קהל ולעולם אינם זוכים למידת האהבה המספקת.
תמחאו להם כפיים, ציווה קולה של המנחה ברמקול, וכך עשינו, אבל הקטנה רצתה יותר מזה. לפני שהספקתי לזעוק, שוב טיפסה על הגדר וידה שלוחה אל עבר המרחב בו פסעו, מבקשת מגע של קסם.
ובתוך ההמון הצוהל, ברגע אחד של חסד שבלע את כל הרעשים והצבעים והדוחק, ענק שמגיע עד לשמיים ובחזרה, ענק צבעוני ויפהפה נפרד מלהקת אחיו הענקים ופנה לעברה של בתי, רכן קרוב מאוד אליה, ליטף את ראשה ואחז בכתפה ולחש לה משהו, וידי שעל כתפה רשמה את הרטט בשכמותיה ואת שמחתה שלא ידעה גבולות.
ענק נגע בי ואמר לי סוד, היא מודיעה לכל מי שרוצה לשמוע מאז העדלאידע. יומיים תמימים נצרה את הסוד ולא הסכימה לספר, עד שנשברה באישון לילה מכובדו ומעוצמתו וזחלה למיטתי וגילתה לי. ענק נגע בה ואמר לה, בשקט בשקט, שבאמת יש ענקים, רק שבלילה היא פתאום לא הייתה בטוחה בזה וביקשה לברר. ואני, מי אני שאפריך אמירה שכזאת, שגלומות בה הבטחות לקסמו הגדול של עולם ומלואו, כפי שהוא נגלה לעיני ילדה אחת: חיבקתי אותה ואמרתי שיש, בטח יש. כל שנה בפורים. וכן, גם בשנה הבאה הוא יהיה שם וייגע בה, ועד לשנה הבאה הוא יהיה עוד יותר ענק.
