שברולט אל-קמינו - מכונית או טנדר?

לפני בדיוק חצי מאה הציגה שברולט מכונית חדשה לחלוטין, מעין שילוב בין מכונית משפחתית גדולה לטנדר. היום היו מכנים את התוצאה קרוסאובר, אז קראו לזה אל-קמינו

ליאור ברוךפורסם: 11.03.09 , 17:42

השנה היא 1959. יצרנית הרכב הענקית שברולט, מציגה לעולם דגם חדש לחלוטין. לדבריהם, מדובר במשהו שהוא "יותר ממכונית, אבל גם יותר מפיק-אפ". צופים ראשונים שהביטו בה מלפנים, ראו אכן מכונית סדאן סטנדרטית, עם המון כרום וניקל כיאה לתקופה. אלו שהביטו מאחור, ראו מעין טנדר מוזר. ואלה שהביטו בה מהצד, הופתעו לגלות משהו שלא ראו עד עכשיו.

שברולט אל-קמינו (צילומים: ליאור ברוך)

כשעמדתי מול המכונית המשופצת שהגיעה אלינו, אל-קמינו בציר ראשון במצב תצוגה, עם סבכה קדמית אדירת ממדים, רביעיית יחידות תאורה פגוש כרום המסיבי - שלא הייתי רוצה לפגוש כהולך רגל - ראיתי מולי שברולט אימפלה. אותה שמשה ענקית, אותו רחב מרשים, אותו סמל שברולט בחזית מכסה המנוע והמגבים "ההפוכים". לאחר מספר צעדים לאורכה של אותה אימפלה לכאורה, מובן מייד מה קרה כאן. מהנדסי שברולט החליטו פשוט לחתוך את האימפלה מעט מאחורי מושב הנוסע והנהג, ולשלב שם ארגז מטען פתוח.

צריך לזכור כי עד אותה שנה, הטנדרים מתוצרת שברולט היו קשוחים, גבוהים, מגושמים ובעלי מראה מחוספס וקשוח. והנה פתאום, מישהו התרכך שם וייצר מכונית משפחתית עם ארגז פתוח גדל-ממדים. הסיבה: רצון עז לשלב בין שני עולמות קיימים, לטובת עולם חדש לו הייתה דרישה. אם להיות הוגנים לגמרי, הרי שהרנצ'רו של פורד הייתה הראשונה לקחת מכונית סדאן, לחתוך אותה באמצע ולדחוף ארגז מאחור. אלא שבשברולט הלכו מספר צעדים קדימה, והעניקו לאל-קמינו מראה של מכונית סדאן לכל דבר ועניין, כולל האבזור והקישוט הנדרש באותם ימים. בהתאמה, תא הנוסעים באל-קמינו זהה כמעט לחלוטין לזה של האימפלה, עם מד מהירות במרכז לוח המחוונים, ומחווני טמפרטורת מים ודלק, בקרת טעינה ולחץ שמן לצדו. ההגה, כמיטב המסורת של שנות החמישים, גדול במיוחד.

מנוע ה-V8 מתעורר לצליל גרגור שקט, ותנועה ראשונה לפנים אינה שונה במאום מהתחושה המתקבל במכונית סדאן אמריקנית מאותה תקופה. מעין ריחוף, גיהוץ מוחלט של מהמורות ובורות, ושיוט נינוח אך חסר כל קשר לכביש ולתנאיו. תחושה נפלאה לאלו המחפשים נסיעה חלומית המתעלמת מהמציאות, אך תחושה מוזרה ומאד לא נוחה עבור אלה הרגילים לקבל תגובה כלשהי מהכביש. מנוע ה-V8 מספק 230 כ"ס, הממחישים כי מדובר ברכב שבהחלט מסוגל לספק את הסחורה. גם בסטנדרטים של היום.

סיפורים רבים סופרו בסוף שנות ה-50 על עיצוב האימפלה והאל-קמינו, בעיקר כאלה המתייחסים לזנב כנפי השחף שלהן. הסיפור העיקרי היה שהמכונית מנתקת מגע עם הקרקע במהירות של 120 מייל לשעה (200 קמ"ש), תודות לאותן יריעות מתכת. סיבה טובה שלא לנסות ולבדוק את אמיתות הסיפור. פשוט יותר היה לנסות ולגלות האם המכונית הזו באמת הייתה רב-משימתית כפי שרומז המראה שלה.

התשובה חברים, היא חד-משמעית כן. האל-קמינו מסתדרת עם שבילי עפר בקלות נדירה, מתנדנדת ברכות ומסלקת לחלוטין כל בור או מטרד אחר. מצד שני, משהו לא נראה לגמרי נכון. האם באמת שימשה קבלנים, חקלאים, אנשי עבודה וכפיים בשבילי עפר מאובקים, ולא רק על כבישים סלולים ומגרשי חניה עצומי מידות? האם הדבר היפייפה, המלוקק למשעי, המאובזר במיטב הניקלים והסמלים, אכן שימש כרכב לעבודה קשוחה ומחוספסת?

מסתבר שכן. לא פחות מ-22,246 יחידות נמכרו בשנה הראשונה לייצור. המחיר - 2,740 דולר ליחידה. עם אבזור כמעט-מלא. ומסתבר גם ששוב, כמו בכל קטגוריית רכב שתוכלו להעלות על הדעת, העולם השתנה לחלוטין בעשורים האחרונים. נסו להשוות את האופי שהיה אז למכוניות. נסו להשוות את ההקפדה על פרטי העיצוב הקטנים כגדולים. על סביבת הנהג המפנקת. וכל זה בהשוואה לניכור החסכוני והפרקטי של היום. איך שגלגל מתהפך.