היה היה בימי התנ"ך

"זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ. עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע‑עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ". (בראשית לא, מא)

יעקב חי בחרן עשרים שנה, ומתוכן עבד ארבע‑עשרה בעבור שתי נשותיו. לדברי הכתוב בנו הבכור נולד רק לאחר שנשא את רחל, ולאחר שסיים לשלם ללבן את מוהר נישואיה הכפול. כלומר, ראובן נולד (לכל המוקדם) בשנה החמש‑עשרה לשהותו של אביו בחרן. לפי הציטוט שלפנינו מתברר שבחמש השנים הבאות נולדו ליעקב עוד אחד‑עשר ילדים, ששבעה מתוכם ילדה לאה בהפרש של שנתיים זה מזה (בנימין נולד בארץ כנען).

מה שבע?

המסקנה ברורה: אם ברצוננו לשמור את סיפורן של שתי האחיות במסגרת ההיגיון ובתוך המציאות שנהגה בימיהן, עלינו לארגן אותו מחדש. לפני הכול, יש להפחית עשר שנים מארבע‑עשרה שנות עבודתו של יעקב. כדי להצדיק מעשה נורא שכזה, יש להסביר את התפקיד שממלא המספר "שבע" בתנ"ך.

למספר שבע בתנ"ך משמעות סמלית ולאו דווקא משמעות כמותית, ולפיכך החוקרים מכנים אותו "מספר טיפולוגי", כלומר מספר סמלי, ייצוגי. לפי המסופר בספר בראשית, אלוהים ברא את העולם במשך שישה ימים ואת היום השביעי קידש לעצמו כיום מנוחה (בראשית ב, ב-ג), ומסיבה זו קיבל המספר שבע את משמעותו הסמלית, המקודשת. היות שהמספר שבע מופיע בתנ"ך מאות פעמים במשמעותו הסמלית, אנחנו רשאים לקבוע שהוא שומר על משמעותו הסמלית גם בשתי תקופות העבודה של יעקב. במילים אחרות, הטענה ששתי קבוצות העבודה של שבע שנים הן סמליות, מוצאת חיזוק מתוך הטקסט המקראי עצמו.

ההצעה האומרת שיעקב עבד שנתיים בלבד בעבור כל אחת משתי נשותיו, מאפשרת לנו לקבוע שלאה ורחל נישאו בגיל הנישואים שהיה מקובל בזמנן, קרי עשר עד שתים-עשרה - כפי שהסברנו קודם לכן. אם יעקב הגיע לחרן כאשר היתה רחל בת שמונה ולאה בת תשע, הרי שלפי הצעתנו, לאה נישאה כשהיתה בת אחת‑עשרה ורחל נישאה כשהיתה בת שתים‑עשרה. הצעה שכזאת אמנם מוחקת ביד גסה את הרומנטיקה שבסיפור אבל עושה חסד עם כל גיבורי הפרשה, וראשונה לכולם, עם רחל. היא שומרת על שוויין הכלכלי של האחיות, שעבורו שילם יעקב את המוהר, ומונעת מהן מלהיהפך לזוג בתולות זקנות ומגוחכות במונחים דאז, המכלות את חייהן בציפייה חסרת תכלית לחתן המתגורר בביתן.

לפי סדר הלידות שקובע התנ"ך, בני יעקב נולדו בזה אחר זה. לאה ילדה ארבעה בנים, ואז עצרה מלדת. בשנים שנחה מהריונותיה ילדו שתי השפחות ארבעה בנים. לאחריהן ילדה לאה את שלושת ילדיה האחרונים. כיווץ הזמן שאנחנו עושים כאן אומר שלאה, האישה הפורייה ביותר בתנ"ך, ילדה את כל שבעת ילדיה בהפרש של שנתיים זה מזה, ורק לאחר מכן נחה מהריונותיה. כיווץ הזמן שלנו אומר שארבעת בני השפחות נולדו במקביל לשבעת ילדיה של לאה. כדי להצדיק את דברינו, נתבסס על כך שיעקב ונשותיו התגוררו באותם ימים בבית לבן, שהיה בעל משק צאן משגשג, והנשים ההרות חיו בשלווה ונהנו מסל מזון עשיר ומגוון.

אם כהצעתנו לאה נישאה בגיל אחת‑עשרה וילדה את בנה הבכור כשהיתה בת ארבע‑עשרה, כי אז בגיל עשרים ושש היא ילדה את בתה הצעירה, את דינה (במקביל, כאמור, נולדו בני השפחות). רחל, שהיתה צעירה מלאה בשנה אחת, הרתה לראשונה לפי החישוב החדש כשהיתה בת עשרים וחמש, אולי עשרים ושש שנים. וכשהיתה בת עשרים ושמונה, אולי עשרים ותשע, הרתה בשנית.

הלכה הרומנטיקה

נסכם את המהלך שעשינו כאן. הסיפור על אודות יעקב שחתר ארבע‑עשרה שנים לעבר רחל נקבע בזיכרוננו כסמל לאהבה ששום מכשול איננו עומד בפניה, אלא שהמחבר שכתב את הדברים האלה סימא את עינינו. הוא לא התעכב על כך ששתי תקופות עבודה בנות שבע שנים פועלות לרעת כל אחד מגיבורי הסיפור - ובמיוחד לרעת רחל. סדר הדברים שקבע מחייב אותנו להסכים לכך שלאה ילדה את שלושת ילדיה האחרונים לאחר שמלאו לה ארבעים שנים, ושרחל ילדה את שני בניה לקראת גיל חמישים.

מצב עניינים שכזה הוא בלתי מתקבל על הדעת ועומד בניגוד למציאות הימים שבה חיו גיבורי הפרשה. ההצעה שלנו אמנם חותכת את הרומנטיקה מהסיפור ומצמצמת את קורבנו הגדול של יעקב, אך היא הופכת פרשה אבסורדית לאפשרית. היא עומדת במבחן ההיגיון ובמבחן הימים שבהם חיו הגיבורים.

ואולם גם לאחר שכיווצנו ככל יכולתנו את שנות ההמתנה של רחל לילד משלה, מצבה היה בכי רע. גם אם רחל ילדה את בנה הבכור כשהיתה כבת עשרים ושש, עדיין עברו עליה שנות יגון ארוכות, שבהן כתפיה השתוחחו עד שכתף עצובה אחת נגעה בכתף עצובה שנייה. במהלך השנים האלה היא התבוננה בעיניים מושפלות באחותה הפורייה ובשפחות הנושאות בגאווה את כרסיהן בין שיניהן ומבססות את מעמדן בבית האיש שהשקיע את כל כוחו כדי לשאתה. התמונה המשפחתית שוקקת החיים של חצר בית יעקב, הרעילה את לילותיה והחשיכה את ימיה - לרחל לא זרחה שום שמש, ושום שמש לא תאיר לה לעולם.

נחזור פעם שנייה ואחרונה לדברים שאמר יעקב ללבן: "זֶה לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ. עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע‑עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ". (בראשית לא, מא)

אם נניח שיעקב עבד ארבע שנים כדי לשלם את כפל מוהר נישואיה של רחל, ובשש‑עשרה השנים הבאות ילדה לאה בזה אחר זה את שבעת

ילדיה (במקביל נולדו בני השפחות) ורחל ילדה את יוסף (בנימין נולד בארץ כנען), כי אז אנחנו נכנסים, אם כי בדוחק, למסגרת עשרים השנים שבהן עשה בחרן.

עתה, לפני סיום פרשה זו, נותר לנו להתמודד עם עוד שאלה אחת: מדוע מלכתחילה קבע המספר שיעקב עבד שתי קבוצות בנות שבע שנים?

קרוב לוודאי שהמספר הניח שקוראיו מכירים היטב את המשמעות הסמלית, ולא הריאלית, של המספר שבע ולכן לא טרח להסביר שכך גם עתה. אפשרות נוספת היא שהשימוש התכוף במספר שבע מעיד שזו היתה צורת כתיבה מקובלת ולא מעבר לכך. במהלך הדורות שחלפו מאז שהתנ"ך הועלה על הכתב השתנתה השפה, והדורות המאוחרים יותר התעלמו ממשמעותו הסמלית וייחסו לו ערך כמותי, ריאלי.